נימוקי יוסף על בבא בתרא עז:

כותבין שטר ללוה. ודוקא בשטרי הקנאה ששעבד נפשו באותו קנין סודר שאפילו לא [ילוה] עד זמן מרובה כל קרקעותיו משועבדים מעתה משעת הקנין ואז לא הוי טורף שלא כדין אם יטרוף לקוחות מזמן זה אבל בלא קנין לא דשמא לא ילוה עד סוף ששה חדשים וכיון שזמן השטר הוי מעכשיו [אתי] לטרוף לקוחות מזמן זה שלא כדין:

אע"פ שאין מלוה עמו. דהא זכות הוא לו וכדאמרן:

ואין כותבין למלוה. אע"פ שראו הקנין דשמא רצה ללוות ולא לוה:

והלוה נותן שכר. שהרי הנאה שלו:

כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. ודוקא שכותבין בשטר המכר שקבל המעות מידו שאין כאן שום חובה ללוקח אבל אם לא יעיד על עצמו שכבר קבל הדמים אין כותבין אלא מדעת הלוקח דשמא אינו רוצה לקבל אותה לקיחה:

והלוקח יתן שכר. שהרי לעולם הוא נהנה יותר מן המוכר דהא אמרי אינשי (ב"מ דף נא.) זבנת קנית זבין אוביד:

גמ' שיהא מכיר שם וכו'. כלומר דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על אחרים בשמות משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי אלא צריך שיכיר שמותיהם גם כן:

אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. והשתא ליכא למיחש למידי ואע"ג דאמרינן בגיטין (דף פו:)שני יוסף בן שמעון שהלכו למדינת הים ושלחו גיטין לנשותיהן ונתערבו אינן מגורשות משמע שאם לא נתערבו נותנין ומתגרשות שאני התם דשניהם במעמד אחד נתנו גיטין לשליח והוא מכירן וגם מכיר נשותיהן שזו אשתו של זה וזו אשתו של זה וליכא למיחש למידי כמו שהיו בעיר אחת זה בפני זה או אם זה עומד בירושלים וזה בטבריא אם לא נתערבו לו המקומות אלא שידע בבירור שבעלה של זו עומד במקום שכתוב בגטה וכן בגטה של זאת אין בו שום חשש שהרי כותב בגט במקום פלוני נכתב גט זה:

וליחוש. כלומר כיון דחיישינן להאי ניחוש נמי שמא ילך במקום שאין שם אלא הוא מאותו שם ויכתבו לו ואח"כ ילך במקום אחר שעומד שם איש ששמו כן דממטי גט זה לאשתו:

הוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין. דודאי זה שמו דאם לא כן נודע היה הדבר שאין שמו כן בזמן רב כזה הלכך לא כתבינן ליה לשום אדם תוך זמן זה עד שיהא מוחזק בשם זה שלשים יום:

אמרה ליה האשה לאביי לאו אנא. האשה הזאת הכתובה בשובר זה אלא אשה אחרת היא ששמה כשמי:

אמר ליה רבה בר רב חנן אנא נמי כך אמרתי לעדים אלא שאמרו לה שאת היא אלא שזקנת ונעשה קולך עבה:

לאו אורחיה למידק. והא דאמר תחלה שהיא זאת לאו הגדה הוא הלכך כשהודה אחר כך לדבריה לומר שאינה והטעוהו נאמן והא דאמר מעיקרא לפי שאין דרך צורבא מרבנן להכיר בנשים כ"כ:

לאו אורחיה למידק. אמר המחבר ש"מ שיכול אדם לסמוך בזה על פי עד אחד אפילו על אשה וקרוב אף על פי שאין סומכין על בעל דבר עצמו דאי ס"ד שצריכין שנים שיעידו לו בתחלה היכי אמרינן לא דק הרי דק על פי עדים כשרים אלא ודאי כדאמרינן דהא מילתא דעבידא לגלויי היא וכן לענין חליצה סומכין על אלו שזה היבם וזו היבמה כדאיתא ביבמות (דף לט:). כן דעת הרשב"א ותלמידו הריטב"א ז"ל:

איברא. בבירור את היא:

נידבר. ינהג:

עם הארץ. המסתכל ומכיר בנשים כדי להכיר אם חלפו לו באחרת כעורה יותר:

וכתב ונתן. משמע שהבעל הנותנו הוא מכתיבו שפורע שכרו:

והשתא שהאשה נותנת השכר. כי היכי דלא נשהייה. ליתן לה גט בשביל שכר הסופר ובין כך תתעגן והא דכתיב וכתב ונתן לא קשיא דצוואת כתיבה קאמר. אמר המחבר הבעל נותן שכר ואפילו שכר השובר כשיגיע לידו ודוקא במקום שאין כותבין כתובה או שיש עדים שלא כתב לה שצריך השובר כדי שלא תגבה ממנו בעדים אבל במקום שכותבין כתובה כיון שהיא לא נזהרה בכתובתה והוא פורע לה היא פורעת שכר השובר וכן אתה דן בשטרות דעלמא שאם אבד המלוה השטר הוא נותן שכר והא דאיצטריך למימר אין כותבין שטר ללוקח וכו' כתב הרמב"ן דארישא קאי שאם קנו מיד הלוה או מיד המוכר שלא בפני לוקח ומלוה ובא לוקח ומלוה ותובעין שיכתבו ויתנו להם אין כותבין להם כלל שלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשהוא לפניהם אי נמי דלא ניחא ליה שיתנו לו עד שיקבל מעותיו ודעת הר"ר שלמה בן אדרת והרא"ה ז"ל דכל שקנו מיד המוכר והלוה סתם כותבין ונותנין למלוה וללוקח ומתני' פשיטא אלא דאגב רישא נקט לה:

מוזיף ליה לעיסקא. שיתעסק אותו ויתן לבעל המעות איזה ריוח אפ"ה על הלוה ליתן שכר משום דרוב הנאה שלו ולא מיבעי למימר בהלואה שכל ההנאה שלו:

מפני רעתה. קרקע רעה ולא תימא רווחא דמוכר הוא קמ"ל דלעולם הקונה מרויח:

מתני' [שטרי אירוסין]. דאע"פ שהם דברים הנקנין באמירה מ"מ אם נכתבו גובה מנכסים משועבדים. שטרי אירוסין מפרש בקדושין [דף ט:] דבשטרי פסיקתא מיירי דהיינו שאומר כמה אתה נותן לבנך כך וכך ואתה לבתך כך וכך והלכך איך יחייבם אם לא מדעת שניהן יחד:

והחתן נותן שכר. שהרי הוא קונה וגם מרויח בקבלת נדוניית האשה:

והחתן נותן שכר. היינו דוקא אם כתבו הכל בשטר אחד אבל כתבו לכל אחד בפני עצמו כל אחד פורע שלו:

אריסות. הוא שמקבל למחצה לשליש ולרביע מן הפירות שיצאו שם בכל שנה ושנה:

קבלנות. הוא חכירות דבין עבדא בין לא עבדא נותן לו חכירתו כך וכך כורים לשנה:

שטרי בירורין. מפרש בגמרא דהם שטרי טענתא כלומר סופרי הדיינים היו כותבין טענות אנשי הריב בכדי שלא יהיו טוענין וחוזרין וטוענין ההפך ועל פי הטענות פוסקין בית דין הדין על כן אין רשאי לכתוב אותן טענות אלא מדעת שניהם רשב"ג אומר אין ראוי לכתוב טענות של שני בעלי דינין בכתיבה אחת כדי שלא יבואו לידי ריב אלא בב' מגילות:

גמ' גרסינן בגמ' תתן נותן שכר פשיטא לא נצרכא אלא אפילו צורבא מרבנן. אפילו צורבא מרבנן החתן דסלקא דעתך אמינא חמיו שמשיא בתו לתלמיד חכם נותן השכר קמ"ל: