נימוקי יוסף על בבא בתרא עז.

אמר המחבר לא שייכא הכא פלוגתא דתפוס (ב"מ דף קב: וב"ב דף קה:) לשון ראשון או לשון אחרון דהתם בבת אחת הם סותרין אהדדי אבל הכא שזה למעלה וזה למטה לדברי הכל חזר בו מן הראשון דדייק בחושבנא [ובשמא] [ואשכח] שהוא כן:

ספל מלמעלה וקפל למטה ניזל בתר התחתון. ממה נפשך אם זבוב חסר רגל הקוף שלמעלה א"כ הרי הוא כלמטה ואם לאו הרי הן כשתי שמות והולכין אחר התחתון אבל ספל מלמטה וקפל מלמעלה נימא ילמוד תחתון מעליון והוא קפל אלא שזבוב חסר הרגל או דילמא שהוא שם אחר וניזיל [בתר] בתרא ועלה בתיקו לחומרא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואע"ג דבעלמא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין היינו בדבר שאי אפשר להתברר כגון [דף קנז.] נפל הבית עליו ועל אביו דלא אפשר למידע מי מיית ברישא אבל [הכא] אנן הוא דלא ידעינן בירור הדבר כמו שידוע לבעלי השטר שהם יודעין אי ספל או קפל וכיון שאין הדיינים יודעין לפסוק הדין שותקים והמחזיק יחזיק במה שבידו:

ספל. כלי שרוחצין וקפל כמו מקפל טליתות:

ההוא דהוה כתוב ביה וכו'. אסוכי. סך עושין מהם כמה עולים בזוזי וכותבין זוזי:

יד בעל השטר על התחתונה. ואם הם איסתרי פשיטי שהם פלגא דזוזא יהבי ליה איסתרי מכאן אתה למד כי שטר שכתוב בו מאה וחמשה דינרין וכיוצא בו שאף המאה דינרין ואין אומר שהן מעות דאם כן אסוכי מסכי להו וזהו ברור הריטב"א ז"ל. גרסינן בגמרא אמר אביי לא ליחוי איניש חתימת ידיה בסופא דמגילתא דילמא אזלי וכתבי עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. אביי לימד עצה שלא יוכלו רמאים לרמות כשיחתום אדם שמו אם יש חלק מלמעלה שמא ימצאנו אדם רע ויכתוב בחלק שלמעלה אני החתום למטה לויתי מפלוני כך וכך ממון הילכך לא ליחתום אלא בריש מגילתא:

דתנן הוציא עליו וכו'. לאו לשון דכתב דוקא קאמר אלא מחתימת ידו ר"ל כדתנן (גיטין דף עא:) כתב סופר ועד ואמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו. אמר המחבר ותנן הוציא עליו כתב וכו' ושמעינן מהכא דכל שהוא חתום למטה א"צ שיהיה השטר מכתב ידו אבל אם אין שמו כתוב אלא בתחלה פסול עד שיהא הכל מכתב ידו וא"ת ומה חששא יש בזה כשיוציא זה כתב ידו יטעון זה פרעתי לדעת הרמב"ם והגאון ז"ל י"ל דמאן דמפקי עליה שטר מזוייף אין דרך שיטעון פרעתי אדרבה צווח ואומר לא היו דברים מעולם ושוב אינו יכול לומר פרעתי דכל [לעיל דף ו.]האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ועוד דדילמא כתב ביה אידך נאמנות והיכא דלא כתב ביה נאמנות כתב בעה"ת וכן בחו"מ אם אומר ברי לי שלא לויתי אלא שחתמתי בסוף מגילה זו והנחתיה ביד בעל דיני והוא כתב מה שרצה עליה או שטוען שאמנה היה בינו לביני הודאה זו בכל אלו וכיוצא בהן הואיל ולא עקר ולא כפר כתיבת ידו החתום כאן מגו דיכול למימר פרעתי כי אמר הכי והכי הוה מעשה מיפטר ובשבועת היסת והא דאמר אביי לא ליחוי איניש היינו טעמא דחיישינן אולי ישכח הוא ענין חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם שכן הוא האמת והחתימה אחר שלא באה על ההלואה ה"ל מילי דלא דכירי אינשי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל אם יזכור העיקר ויטעון הכי והכי הוה מעשה אה"נ דמשתבע ומיפטר דאמרינן מגו:

אמר אביי כו' לא ליכתוב איניש וכו'. אמר המחבר מתלת עד עשרה אי כתיב הכי ולא אהדריה באמצע שיטה ה"ל שטר שיכול להזדייף ופסול וכן כל שמניח ריוח חלק בסוף שיטה במקום שיכול לזייף בו כלום ואי אשכחן תלתין וחמשין בסוף שיטה כשר השטר [ולא] אמרינן שמא תלת וחמש היה דחזקה על העדים שעושין כהוגן וכן דנתי לפני רבותי:

כפתיה ואודי. ש"מ דאי לא דאודי לא פסלינן שטרא ואומר מורי הרב דמיירי שלא היה המחק ניכר דאי לא כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה וש"מ דכופין על כי האי גונא ושמעינן מהכא דאותיות רווחות או דחוקות שאינן מקויימות כשרות ומיהו מוטב לקיימם כדי שלא יהא נראה כהערמה ויצטרכו ב"ד לכוף עליהם:

אין חתימת ידא דידי היא ומיהו מקמיה דרב אחא לא חתמי מעולם. ש"מ דאי לאו דאודי השטר מקויים ואע"פ שרבא לא היה נזכר מהמעשה ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב כי העד שמעיד על כתב ידו צריך שיהיה זכור מן המעשה מעצמו ואם לאו אין קיומו קיום וליתא. כל זה מהריטב"א ז"ל:

מתלתא עד עשרה אי כתיב להו בסוף שיטה עביד מתלת תלתין וכן עד עשרה בכלל אבל אחד עשר אם היה עושה מעשר עשרין היה צריך לתת וא"ו בין אחד ועשרים והיתה דחוקה ויהיה ניכר הזיוף כדאמרינן בהני עובדי דחיק ליה עלמא:

ואי איתרמי. דעבד לה בסוף שיטה וחזור הלשון בתחלת שיטה או באמצע שיטה כשאר לשונות השטר שדרך להזכירם פעמים הרבה ואפילו יזייף העליון לא יוכל לזייף התחתון וקי"ל דאין למדין מן העליון כדאמרינן לעיל:

אזרנוקא. נוד מלא עמדתי עליו זרועי כשחתמתי והיו ידי רותתות:

מתני' כותבין גט לאיש. אמר המחבר וליכא למיחש שמא לא יתננו לה עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה או תטרוף היא שלא כדין פירות נכסים שמכר בעלה בין כתיבה לנתינה שהרי כל אשה צריכה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה הרא"ה ז"ל:

כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. שהרי לא בעינן דעתה שאפילו בעל כרחה מגרשה:

ושובר לאשה. כדי שיהא מזומן בידה שכשיפרע לה הבעל כתובתה תתן לו השובר שתהא לו לראיה וכיון שזכות הבעל הוי זכין לו לאדם שלא בפניו:

והבעל נותן שכר. הסופר שהרי זכותו הוא ורצון נפשו:

ובלבד שיהו הסופר והעדים מכירים. שזהו שמו ושם אשתו דאי לאו הכי איכא למיחש שמא יכתבנו לצורך אחת מקרובותיה הרוצה להתגרש מאישה ובגט זה תגבה כתובתה מבעלה כדתנן [כתובות דף פח:] הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וכן בשובר איכא למימר שלא תתן אותו לקרוב שלה שחייב בכתובת אשתו: