נימוקי יוסף על בבא בתרא עו.

אלא מן העדים שלמעלה. כלומר אין מקיימים אלא מהם לידע אם הם מזויפים:

אמר המחבר ובשטרי כתובות בכל מקום כשרים ותתקיים העדות בשנים כשרים כי הדבר ידוע ומפורסם שחותמים הרבה בערבוביא לכבוד ואפילו אין השנים הכשרים רצופים וכה"ג מידק דייקי בית דין ולא מקיימי ליה אלא בכשרים ולענין גט שכיח להרבות בעדים ואפילו בשנים אחרונים כשר דתלינן לומר דלתנאי חתמו דאי לא מידק הוו דייקי משום חומרא דעריות וכן נראה בירושל' ועכ"ז ראוי לחוש להחמיר. הריטב"א ז"ל והלכתא כר' יוחנן דרביה דרב הוא ומדקי"ל בשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר דקדקו בתוס' שאין לעדים להניח חצי שיטה חלק ואם אירע כן שלא חתם האחד בראש הקלף יחתום השני תחתיו והשתא ליכא למיחש לזיוף שלא הכשירו אלא שטר הבא הוא ושני עדיו בשיטה אחת ולא שטר הבא הוא באחת ועדיו באחת ואומר ר"ת דמ"מ ראוי למנוע לכתחלה מלחתום אפילו אחד לבדו באמצע הקלף דילמא גייז לעילאי ויכתוב באותו חלק חוב על העד ותנן [דף קעה:] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מבני חרי ומיהו הוא ז"ל מסופק אם נפסל בהכי וכתב הריטב"א ז"ל עם הסכמת רבותיו ז"ל דכיון שאין זיוף על בע"ח אלא על עצמו אינו [נפסל בכך] ומיהו לא אמרו שלא יחתמו העדים כן אלא כשהניח חלק לכתוב לוה פלוני מפלוני כך אבל פחות מכן לא:

אמר רב שטר הבא כו' פי' נמחק בפניהם. כלומר שלא היה שם מחק מעיקרא ואם יראו בו שינוי במחיקה מן העליון אין רשאין לחתום:

[הוא על המחק ועדיו על הנייר]. כיון דמסהדי בשטרא על מחקן אם כן יחזור וימחוק ומי יוכיח אם נמחק פעם אחת או שתי פעמים דהא דאמרינן אינו דומה נמחק כו' הני מילי היכא דחתימי סהדי נמי על מחקא אבל הכא כיון דעל ניירא חתמי לא ידיע ועוד יש [פנים] אחרים בגמ' כדי להכשיר ולא עלו כלל:

קפידא. כיון ששנה לו ממה שאמר לו אינו רוצה שיהיה שלוחו כלל בזה ואם גט אשה הוא פסול לגרש בו:

מראה מקום הוא לו. כלומר עשה לו פשוט ואם עושה מקושר שיש טורח יעשה אלא שהראה לו שאם ירצה לא יטרח בו יותר מדאי ולית הלכתא כחד מינייהו דכולהו שיטה נינהו וכן פסק הרב ז"ל:

פי'. עד אחד בכתב. שלא מצינו קיום אלא לחתימת עד אחד אבל יש עד אחד על פה היודע שחייב מנה כמו שמעיד השטר אבל אינו מעיד על אותו מנה עצמו ואפ"ה מצטרפי ומשלם בעל כרחיה ולא אמרינן אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ולהאי מנה ליכא אלא אלא עד אחד וישבע ויפטר אלא משלם וטריף ממשעבדי דקלא אית לה למילתא כיון שיש עד אחד בכתב ועד אחד על פה:

מהו שיבא ב"ד אצל ב"ד. לצרף עדות ששמעו לפי מה ששמעו וישפטו הדין. וכתב הרב בהלכותיו הא דפ' האשה שנתארמלה (דף כא.) דעד ודיין לא מצטרפי. כלומר לא מצינן קיום אלא לאחד מן העדים ולאחד מן הדיינין שבהנפק וטעמא דהאי מסהיד אמנה דשטרא והדיין אינו מעיד אלא על חתימת ידן נמצא שאין על המנה אלא עד אחד ומשתבע ומפטר. אמר המחבר דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל דכי היכי שהכשירו לצרף הוא הדין לחייב בשבועה לומר שעד אחד בכתב מחייב שבועה כמו עד אחד על פה שהרי בגמרא דילן לא חלקו בדבר: