נימוקי יוסף על בבא בתרא עד.

בית הלל אומר נכסים בחזקת יורשי האב שהנכסים תחת ידם הם ואין לבעלי חובות לגבות אלא בראיה ברורה:

גמ' לקמן בגט פשוט [דף קעה.] תנן דהמלוה בשטר כיון שיש קול בדבר גובה חובו מנכסים שמכר הלוה לאחר מכן מפני שכבר היו אותן נכסים משועבדים למלוה ואית קלא למילתא והיה לו ללוקח לחקור וא"כ הוא דאפסיד אנפשיה אבל בלא שטר אין לו קול כ"כ הלכך אית לן למימר שהלוקח בקש ולא מצא מי שיאמר לו שיש לו עליו חוב ולפיכך קנה ואינו גובה אלא מנכסים שהם ברשות הלוה:

דאקנה מהו. אם כתב ושעבד למלוה כל נכסי דקנאי ודעתיד אנא למקני מהו מי הוי דבר שלא בא לעולם כפירות דקל שאין מכירתו מכירה לרבנן או דילמא הני נכסי בעולם נינהו אלא דעדיין לא זכה היאך בהם אי נמי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין עבדינן תקנתא דליקני:

אמר המחבר והיכא דלא כתב דאקנה ולא מצא אלא נכסים משועבדים ואינו יודע אם קנה לוה קודם שלוה או אחר כך כתב הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דעל בעל חוב להביא ראיה ולברר השעבודו והכי מוכח מההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו בפרק המקבל [דף קי.] ולוה וחזר ולוה דאמרינן יחלוקו אם קדם ותפס אפילו הראשון טפי מפלגא מפקינן מיניה דמדינא חולקין כן דעת הר"ש ז"ל והריטב"א ז"ל בשם האחרונים אבל הרמב"ם ז"ל פירש דמספיקא הוא הלכך אי תפס קמא דוקא לא מפקינן מיניה וכן כתב הרא"ם ז"ל ומיהו אי לא כתב אחריות כלל מוקמינן טענתא אפילו באקנה ואחריות טעות סופר הוא והיינו דפסיק ותני המאוחרים כשרים דממה נפשך או כתב אחריות כראוי או לא כתב כלל אבל בשכתב אחריות נכסים שקנה ולא כתב דאקנה אין לנו אלא מה שפירש וזה דעת הריטב"א ז"ל ורבותיו ז"ל ע"כ:

ומיניה לא קא מיבעיא לן. כלומר מנכסים שהוא ברשותו ואפי' קנאם לאחר מכן לא קא מיבעיא לן דודאי אפילו מגלימא דעל כתפיה יגבה אלא כי קא מיבעיא לן דקנה ואחר כך מכר או הורישו לאחר זה שהוא משועבד לו יגבה מיניה או לא ומשמע מדפסקינן בלוה וחזר ולוה דיחלוקו בין שניהן נכסי שקנה אחר ששעבד נכסיו העתיד לקנות להם אף על פי שמכרם ש"מ דבעל חוב גובה מהם:

חזר ולוה. שאחר שלוה מראובן ושעבד נכסים דקנאי ודעתיד אנא למקני לוה משמעון ושעבד לו כן מי אמרינן דראשון דוקא קנה או דילמא גם אחרון זכה עמו שהרי עדיין לא קנאם וכשקנאם כבר היה משועבד לשניהם ופסקינן דיחלוקו ומשמע שצריך שיפרש ויאמר דאקנה אבל מסתמא לא אמרינן דאקנה א"ל דהא אמרינן לעיל בחזקת הבתים [דף מד:] וניחוש דילמא דאקנה א"ל משמע דסתמא לא משמע הכי:

מהדורא קמא. אמר המחבר פירוש בשם רבינו האי גאון ז"ל דרב אשי היה ששים שנה ראש גולה ולמד לתלמידיו כל התלמוד בשלשים שנה וזהו מהדורא קמא וכשחזר בשלשים שנה אחרים הוא מהדורא בתרא:

תניא שבח קרקעות כיצד כו' כשהוא גובה. כשהלוקח חוזר על המוכר לגבות ממנו הדמים שלקח ממנו גובה הקרן מנכסים שמכר לאחר מכאן שמכר לו והשבח שגבה הבע"ח ממנו יגבה אותו מנכסים בני חורין שהם ברשות המוכר משום שהבע"ח זוכה אפילו בשבח שהשביח הלוקח לאחר מכן כדאמרינן פ"ק דמציעא (דף טו.) אמר שמואל בע"ח גובה את השבח ואמר רבא עלה תדע שכן כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום כו' זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ואי לאו דבע"ח גובה את השבח אמאי איצטריך למכתב ליה דאיהו מעמיד לו את השבח וא"ת ומאי טעמא בשלמא מה שקנה הוא שהרי כתב ודעתיד אנא למיקני אבל השבח לא קנאו מעולם המוכר שהרי הלוקח אחר שלקחו הוא שהשביחו בעדור וזבול ונראה לאחרונים ז"ל דכיון שמצינו שבע"ח זוכה בשבח היכא דשוייה ניהליה אפותיקי מפורש כמפורש פ"ק דמציעא [דף טו:] הורגלו בכל המכירות לכתוב שהוא מקבל אחריות שבח עליו ולא נהגו לחלק בין שבח לשבח אלא בכולהו כתבינן עמליהון ושבחיהון וכיון שנהגו לכתוב כן אמרו שיהא בע"ח גובה אותו דכיון דמוכר מקבל עליו אחריות כל שבח כדידיה הוא ודינא הוא שיגבה אותו בע"ח וכיון שהשבח הזה ברשות לוקח ואמרן דזכה בו מוכר חשבינן ליה כאילו קנאו מוכר וחזר ומכרו ללוקח ובודאי הלוקח זוכה בו וגם המלוה כיון שחשוב כאילו קנאו מוכר וכתב לו ודעתיד אנא למקני א"כ הוו לגביה כלוה וחזר ולוה שיחלוקו ולא יגבה המלוה אלא חצי השבח הלכך כשיגבה הלוקח מהמוכר השבח לא יגבה אלא החצי שהרי החצי האחר כבר נשאר בידו:

גרסי' בגמרא שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב הבן מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות דאבוה מזבין ואיהו מפיק:

בן הבן מוציא מיד הלקוחות. משום דמצי למימר אנא מכח אבא דאבא קא אתינא דאילו אבא מעולם לא זכה בנכסים אלו ואין אדם מקנה מה שלא בא לעולם לידו ומ"מ קשה הוא בדיני ממונות שיוציא מידם בלא דמים שהרי אילו היה אביו קיים ורוצה לחזור בו היה צריך לחזור הדמים וזה שבא במקומו וקם תחתיו היה נראה שיהיה חייב לעשות כן אלא שכך פסקו במערבא שמכח אבא דאבא אתי והכי הלכתא:

מתני' יורשי האשה אומרים וכו'. צריך למימר דמתני' מיירי כגון שהאשה הזאת אילו מתה אחרונה היתה יכולה לגבות מן היורשין בלא שבועה כגון שפטרה משבועה כמתני' דפרק הכותב (דף פו:) אי נמי ייחד לה ארעא או מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וגובה בלא שבועה כדאיתא בריש אע"פ [דף נה.] שאם לא כן הא אין אדם מוריש שבועה לבניו (שבועות דף מח.) ולדברי הכל אין ליורשיה בכתובה כלום לא בכתובה ולא בתנאי כתובה דהיינו תוספת ונדוניא. הריטב"א ז"ל: