נימוקי יוסף על בבא בתרא עג.

יביא ראיה שהוא בן כ'. כלומר וחשבינן ליה לגדול ואמרינן כיון שלא הביא סימנין סריס הוא ולא מיבם דלאו בר הקמת שם הוא ולא חולץ דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה והכא נמי אי בעינן בן עשרים למה להו למבדק הא ודאי גדול הוא ומהכא נפקא להו דאפילו הוה חריף טובא ויודע בטיב משא ומתן בעינן שיהא בן עשרים למכור בנכסי אביו דאי לא כן מאי מקשה למה להו למבדק תאמר דמיירי ביודע בטיב משא ומתן ובפחות מבן כ' שצריך למבדק אלא ודאי בכל ענין בעינן שיהא בן עשרים:

והוא שנולדו לו סימני סריס. כלומר דתרתי בעינן שיהא בן עשרים ושיהיו לו סימני סריס אבל אין לו סימני סריס אע"פ שהוא בן כ' אינו חשוב גדול עד רוב שנותיו דהיינו שלשים וששה כי ימי שנותינו שבעים:

כי אתא. כי האי שאין לו סימנין והוא בן כ' אם היה כחוש מצווה להשמינו או אם היה שמן יותר מדאי מצווה להכחישו:

תוך זמן. כלומר תוך עשרים כלפני עשרים ואין ממכרו ממכר בנכסי אביו:

שלח ליה (רב) גידל וכו'. ה"ג בנכסים כלומר נכסי עצמו דבנכסי סתמא נכסי עצמו נינהו ולפיכך סגי בסימני גדול דהיינו לזכר שלש עשרה שנה ויום אחד ולנקבה שתים עשרה שנה ויום אחד ושהביאו שתי שערות שיהיה ראשן כפוף לעיקרן והא דאמרינן ההוא פחות מבן עשרים ולא פירש כמה שנים היו לו כיון שבא להוכיח וללמוד על שתים עשרה שנה ויום אחד משום דכיון דיצא מכלל עשרים אין קפידא כיון שהוא גדול בין רב למעט והיינו דמקשינן ולישלח בתינוקת בת שתים עשר שנה ויום אחד כלומר דכיון דגדולה היא אין סברא לחלק בין בת שתים עשרה לארבע עשרה:

כיון דמסברו ליה וסבר. משמע מהכא מדלא בדקיה רבא לדעת אם יודע בטיב משא ומתן מסתמא אמרינן כל שהוא גדול יודע הוא ומכירתו מכירה עד דידעו בבירור דאינו יודע כי האי דמעיקרא היה מתנהג כשוטה שהיה אוכל תמרים וזורק הגרעינים לפני רבא כדי שיחשבוהו לשוטה הוא דעבד הכי שהשליך הגרעינים: