נימוקי יוסף על בבא בתרא עב:

בקיום השטר. שיקיים כדי דלא לימרו ליה מזוייף הוא וילך ויחזיק בנכסי:

ור"ל אמר עד שיביא ראיה בעדים. וכדפסקינן לעיל ואף רבי יוחנן לא אמר בקיום השטר אלא דוקא הכא וכדמוכח בסמוך:

וערערו לומר קטן היה. כדאמרינן בסמוך שאינו יכול למכור בנכסי אביו אלא דוקא בן עשרים ושהביא שתי שערות שיהא בהן גומא לאפוקי שומא:

עשויין להשתנות. או שנושרות או ע"י נפיחה אינו נראה בהם גומות או שמתמסמס הבשר ונראה שיהיו בהם גומות:

בשלמא לדידי. דמסתברא לי דנכסי בחזקת לקוחות ואתו בני משפחה ומערערים והיינו דאישתיקו כדי דלא לנוול קרובם היינו דמשכחת דנחתי לקוחות לנכסי שיקיימו השטר ויחזיקו בנכסים אלא לדידך דאמרת בעדים א"כ לא יחזיקו עד שיביאו ראיה שגדול היה ועליהם הראיה והא ליכא עדים כדאמרן שצריך שנים וסימנין וא"א עכשיו שמת לבדקו:

א"ל ר"ל מודינא לך. דהכא סגי בקיום השטר דחזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ ידעו שהנותן והמקבל והעדים גדולים וכשרים ופסקו ר"ח והרי"ף ז"ל כר"ל דחזקה אין העדים וכו' דמשמע נמי דר' יוחנן קבלה כן אם כן כיון דרבי יוחנן ור"ל ס"ל הכי הכי קי"ל. כך העלו האחרונים ז"ל:

אמר רבי ינאי אמר רב מודה וכו'. שמודה הלוה ואמר אמת שאני כתבתי שטר זה אבל פרעתיו או אמנה הוא כלומר האמנתי למסור אותו לך קודם שקבלתי הדמים צריך המלוה לקיימו ואפילו קיימו אח"כ גובה חובו בשטר זה וכ"ש אם קיימו קודם שיטעון זה לומר אמנה דדוקא כשאינו מקיימו נאמן הלוה לומר טענה זו ונאמן מגו דאי בעי אמר לא מכרתי לך דבר או לא לויתי והרי שטר מזוייף הוא ואע"פ שהטענה בדמים והמגו במכירה וקי"ל דאין אדם נאמן על דבר אחד משום מגו דמצי טעין דבר אחר מ"מ איכא למימר דכל כי האי מלתא שמחמת השדה הוא תובע הדמים כדבר אחד חשוב ודקדקו האחרונים ז"ל דכיון דסבירא לן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכדרב נחמן דסבירא ליה הכי במסכת כתובות (דף יט.) הא דאמרן חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול ה"מ בשטר מקויים אבל בשטר שאינו מקויים נאמן לומר קטן היה מגו דיכול למימר איני מכיר בשטר זה מעולם ושטר זה מזוייף הוא ואף על גב דמיבעי לן בעלמא (בב"ב דף ה:) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא הכא ודאי אמרינן מגו או משום שאין כל החזקות שוות או משום דנוקי ממונא בחזקת מריה ומביאין ראיה מדמקשינן לרבי יוחנן לפום מאי דהוה סליק אדעתיה דרבי יוחנן דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומקשו ליה והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה כלומר ואם אין צריך לקיימו האיך יכולין לערער והך לאו קושיא היא אלא משום דסמיך אמסקנא דחזקה אין העדים וכו' ולפיכך אמרינן למאן דאמר ראיה בעדים הכא אין צריך להביא עדים דאם לא כן מאי מקשה הא קיימא לן גבי מתנה דשכיב מרע דמאן דאית ליה אין צריך לקיימו אית ליה דצריך ראיה בעדים ובגמרא מדמו לה לההיא אלמא דאי הוה סבירא ליה צריך לקיימו הוה אתי שפיר הא דאמר יפה ערערו אף על גב דאית לן האי חזקה משמע שהיו נאמנים לומר קטן היה משום מגו דמצי למימר השטר לאו כלום הוא עד שיקיימו את השטר:

איתמר כו'. העלו המפרשים ז"ל בשם הגאונים דמדנקט בנכסי אביו דוקא בנכסי אביו הוא דבעינן בן עשרים ושיהיו לו סימנין ומיהו אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן כיון שהוא בן דעת סגי אבל בנכסי עצמו אפילו בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהוא גדול ובלבד שיהיו לו סימנין ושיודע בטיב משא ומתן או דמסברו ליה וסבר כדאמרינן בסמוך:

אמר המחבר נכסי עצמו כגון נכסים שנתנו לו אחרים או שנתן לו אביו בחייו עד כאן. ואפשר לומר דטעמא דמילתא משום שחששו לקרקעות שירש דילמא מוזיל וזבין כיון שלא טרח ולא עמל בהם ולקרקעות דוקא חששו שהפסדן מרובה:

אמר המחבר דוקא בנכסי אביו תקנו שהיא ירושה מצויה אבל בשאר ירושות אפילו ירושת אמו דינם כנכסים דידיה דדבר שאינו מצוי הניחוהו על הדין והיינו טעמא דמתנתו מתנה אפילו בנכסי אביו זה דעת הרא"ה והרנב"ר ז"ל ע"כ: