נימוקי יוסף על בבא בתרא סח.

מוהרי. סבלונות ומשום שהיה דרכם לשלחם קודם קדושין מיקרו מוהר מפני שממהר לשולחה:

אבל מה שנתן לה בקדושין לא הדרא ואפילו הדרא ביה היא שרוצה להתגרש ממנו כדאמר אמימרגזירה שמא יאמרו שהקדושין לא הוו קדושין מדחזו דהדרי ויאמרו שיכול זה לישא אחותה או אמה או בתה והכי הלכתא כאמימר דקדושין לעולם לא הדרי. נמצא בתשובה לגאון ז"ל דכן הדין בקטנה היוצאה בגט כיון דאסור הוא בקרובותיה ומיהו בממאנת אפילו קדושין הדרי דהא תנן (יבמות דף קח.) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו אם כן טוב הוא שיחזרו שיאמרו קדושין תופסין באחותה:

חוזרת בעונתה. בזמן נשואין דכמלוה שיש לה זמן קבוע דמיא ואינו יכול לגבות קודם אבל לאחר שבעת ימי המשתה אם לא פרעו ודאי יגבה ממנו דחוב הוא ואינו ניתן לטבועין דכמלוה דמיא כן דעת רוב המפרשים ז"ל:

אמר המחבר וגם אם לא רצה לקבל ממנו קודם לכן הרשות בידו דהא נמי כמלוה הוא והוה ליה (ב"ק דף קיח.) כהלוה לו בישוב ורוצה להחזיר לו במדבר. הריטב"א ז"ל:

ואין בה משום רבית. אם חוזר לו דורון גדול יותר משום דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה וא"כ מה שמרבה לו אינו אלא גמילות חסד ונראה לי שאין להקל מזה לענין המלוה את חבירו משום דדרך הלואה ברבית הוא ועוד דרך הוא להלוות תמיד וחיישינן לגומלין אבל זה הוא איפכא שאינו תמיד באיש אחד וגם דרך לשלוח לו דורונות בכדי יין וכדי שמן דרך חסד [כן פי' ר"ת ז"ל]:

דהא לא קרינן בה לא יגוש. דהא אין [ניתן] לגבות עד זמן נשואין ודמיא לההיא דאמרינן במס' מכות (דף ג:) המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו משום דלאו בר נגישה הוא:

עד כמה. דאין סברא שישלם כיון שלא אכל שם כמו אם אכל:

עד זוזא. אם לא היה חייב לו אלא עד זוזא כיון שלא אכל שם לא ישלם כלום דודאי אם היה שם היה אוכלו:

ועד ארבעה משלם פלגא. דדרך היה להאכילו בריוח ב' זוז:

מכאן ואילך. אין סברא לומר שמאכילין אותו פלגא אם הביא עשרים זוז אלא איניש ואיניש כחשיבותיה כלומר כמו שהיה חשוב בעיניהם והאכילוהו עכשיו שלא בא מנכין אותה אכילה:

מתני' סבלונות. הם ענייני אכילה או שאר עניינים ששולח החתן לבית הכלה ואם שלח שם אפי' מאה מנה ואכל שם סעודת חתן בבית חמיו אפי' בדינר ולא יותר הרי מחל לו כל מה ששלח:

אמר המחבר פי' לאחר קדושין דבלא קדושין ודאי לא מחיל כלום ואפי' אכל שם ואע"ג דאיכא שדוכין כיון דמצי למהדר בהו ולהכי נקט בית חמיו הריטב"א ז"ל ופי' דלאו בכל סבלונות קאמרי' דאם הם סבלונות מרובין כלומר דברים המתקיימין זמן מרובה כגון כלי כסף וכלי זהב אע"ג שהיו מועטין מרובין מקרו דאילו במאכל ומשתה אע"פ שהיו מרובין מועטין מקרו כיון דלא מתקיימי אלא זמן מועט וראיה לדבר שהרי בגמרא [דף קמו.] מייתי ההוא דשלח לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן וכלי כסף וכלי זהב וכלי מילת ושתה שם ומת ואמרו חכמים שסבלונות שעשויין ליבלות אין נגבות משמע דאע"פ שהיו סבלונות מרובין כיון דאין מתקיימין אלא זמן מועט מועטין מיקרו:

אמר המחבר כתב רבינו יונה ז"ל דמעות דין עשויין ליבלות יש להם דלהוצאה ניתנו ופי' המפרשים דהוא הדין מלבושים וקשורי פשתן וכיוצא בזה נקראו עשויי ליבלות ואינם נגבין כיון שאכל שם והני נינהו דתני מתניתין סבלונות מועטין שתשמש בהם והיא בבית אביה אין אלו נגבין ומסתברא דאם שלח שלשה או ארבעה זוגות מלבושים שאין דרך כלל לבלותן בבית אביה דודאי יש לאלו דין סבלונות מרובין ונגבין וכן כתב הר"י ז"ל והא דתנן מאה מנה ואכל שם אפילו בדינר אין נגבין איירי או בדבר מאכל או בתכשיטין מועטין שערכם מרובה. כן פירש ר"ת: