נימוקי יוסף על בבא בתרא סז:

מתני' האחין שהם שותפין. שאם אינם שותפין יחד בתפיסת הבית או שותפין דעלמא שאינם אחים אין שוין בדין זה ומסתמא מיקרו אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות כדאיתא בב"ר [פרשה נד] אם תשקור לי ולניני ולנכדי ע"כ:

ואחין השותפין אם נפל אחד מאלו לאומנות המלך כדאיתא בגמ' שנוטלין מכל בית פעם בחודש וממנין אותו למוכס או לאומנות אחרת הריוח לאמצע דהא מחמת תפיסת הבית מנוהו וגרסי' בתוספתא [מכילתין פ"י] דאם יש בנים מרובין לא' מאלו האחין ולאחר אין לו או שיש לזה נכסי מלוג מרובים ולאחר אין לו לעולם ניזונין יחד בנכסים לאמצע וכן אמר שם עשו כלים לנשיהם ולבניהם ובאין לחלוק הרי אלו לעצמן עשו כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקים והיינו דאמרינן פ"ק דב"ק (דף יא:) האחין שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל בניהם ונשותיהם אין שמין ופירשו בירושלמי דכלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין פי' כי כלים אלו שהם יקרים אינן מוחלין ומיירי ודאי שהיו כולם גדולים דאי גדולים וקטנים כבר אמרנו לעיל דאין הגדולים מתפרנסים על הקטנים אבל כשכולם גדולים מחלו אהדדי ואין מקפידין זה על זה משום דמרויחין בשותפותם שיש להם קול ומרבין להם בנדוניא לקול עשרם יותר משהיה כל אחד לבדו:

אמר המחבר אם כל האחין בעלי אומנות ומרויחין ומביאין לבית הכל לאמצע אבל אם לאחד יש אומנות והוא מרויח לבדו ולא האחרים הוי שלו דומיא דמציאה שהיא שלו כדאיתא בירושלמי. הריטב"א בשם רבו ז"ל:

חלה. בפשיעה כדאיתא בגמרא:

נתרפא משל עצמו. ואפילו נתרפא כבר מן האמצע יש לו לפרוע להם והכי משמע לישנא דתנן חלה ונתרפא וסברא היא כיון דלא מחלי מידי דפשע ביה איהו ומיהו קתני בתוספת' [פרק י] אמר רבן גמליאל בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע כלומר ואפילו חלה בפשיעה וטעמא דמילתא משום דרפואה דאין לה קצבה כמזונות היא כדאיתא בכתובות (דף נב:) וכבר פירשתי דמזונות ניזונין מן האמצע וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דקי"ל בכתובות (שם) כרבן גמליאל דחייב הבעל ברפואה כזו לאשתו ורבן גמליאל אזיל לטעמיה בהא משמע דבהא נמי הלכתא היא דאע"פ דאפשר לחלק אנן לא פלגינן עליה מסברא דנפשין ודעת הרמב"ם ז"ל דדוקא כשאין רוצים לחלוק הוא דאמרינן הכי אבל אם רוצים לחלוק אע"פ שכבר חלה אין חלוקת שותפותם מעכבת בשביל חליו וכיון שחלקו אינו מתרפא מן האמצע דקודם חלוקה הוא מטעם שאין מקפידין זה על זה אבל השתא ודאי מקפידין וכל זה נראה נכון בעיני האחרונים:

שושבינות. הוא שהיו שולחים דורון לחתן ואוכלים עמו כדי לשמחו וכשעשו זה מקצת האחין בחיי האב עכשיו לאחר שמת האב נושאין אלו נשים והאחרים [באים] לפרוע להם השושבינות דחוב הוא עליהם וכמלוה דמיא שנגבית בב"ד:

חוזר לאמצע. ומחלקין ביניהם שהרי מממון אביהם היה הילכך עתה כשפורעים חובו ממון אביהם הוא וחולקים אותו ונפקא לן מזה דלא מצי אחד לומר אין לי לפרוע כיון שלא הייתי חייב אלא לאביכם תני לי שושביני דהיינו אביכם ואשמח עמו שהרי הבן שאכל עמו ושמח עמו נעשה שושבינו בכך:

אבל השולח לחבירו. ואינו אוכל ואינו שמח עמו אין זה שושבינות ואין נגבה בב"ד אלא גמילות חסד לבד הוא:

אמר המחבר ואפילו שלחם בבית המשתה והלך שם להיות שושבין דכל שהוא דבר מאכל ומשקה דורון בעלמא הוא שלא עמד לחזור וכן פירש הרמב"ם ז"ל. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:

גמ' ברכת הבית ברובה. שהיו צריכין חמשה דינרים אם היו אוכלים כל אחד בפני עצמו כשאוכלין יחד די להם בד' הילכך לא יתנו לו אלא לפי ברכת הבית ויאמרו אם אתה אצלנו יש לך מזונות אבל בפני עצמך תפזר יותר ושמין כמה שוה מה שהוא מפזר להם בכל יום אם עולה לחשבון שמנה פשיטין יתנו לו כן ואית דמפרשי דהיינו דוקא בלפתן ועצים ושמן לבד דהויא ודאי טענה ברורה אבל לחם ויין לא שייך למימר כן ונראה לי דהאי דנקט ללמוד תורה וללמוד אומנות לומר דאע"ג שהוא מצוה יכולים לומר אם אתה אצלנו וכו':

[צנים פחים]. צנה וחמה מלשון עד שיפוח היום אי נמי הצנה והקור פח ומוקש לאדם אבל שאר חלאים אי אפשר להשמר מהם ואונס הם:

בסתם. שלא אמר האב לבן הילך לצורך עצמך:

במפרש. שאמר לו הילך לצורך עצמך משום הכי הוי שלו:

אמר המחבר גבי הא דקי"ל (ב"מ דף עד. ע"ש) מנהג מבטל הלכה כתבו שהנכון שכל מנהג שהוא בתנאי בני העיר מבטל הלכה גמורה ככל תנאי שבממון שהוא קיים אבל מנהג שהוא סתם אינו מבטל דין גמור אלא בדבר שהוא רופף ואין דינו מחוור יפה. הריטב"א ז"ל:

ביבם. כלומר לעולם אימא לך דמתני' במפרש ואפ"ה חוזרת לאמצע משום דמתני' איירי ביבם שבשעת נשואין מת אחיו החתן קודם שהספיק לשמוח בסעודת נשואין והיה חייב הלה להחזיר לו דהיינו שעת עונתה דאמרינן לקמן היבם עומד במקום אחיו כדכתיב יקום על שם אחיו לנחלה והיה לו לזכות בשושבינות זו במקומו אלא דרחמנא קרייה בכור דכתיב והיה הבכור וכו' וא"כ מה שהוא זוכה בו יותר משאר אחיו הוי מטעם שנקרא בכור והנה הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק וחוב גמור הוא הלכך הויא לאמצע ומקשינן מכלל דאע"פ שמת זה חייב לשלם הדורון לאחיו ואמאי לימא תנו לי שושביני ואשמח עמו דאנא הא קאימנא ואין עכבה ממני ובכה"ג אני חייב לשלמו שאשמח עמו ולא אשלם לאחר תחתיו דהכי אמרינן גבי קדושין דיכולה לומר היכא שמת הבעל תנו לי בעלי ואשמח עמו ואינה חוזרת הקדושין ופריק רב יוסף דהכא מיירי ששמח עמו שבעת ימי המשתה וקודם שהספיק לשלוח לו הדורון מת החתן והשתא לא מצי למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו שכבר שמח עמו הילכך חייב לפרוע ויהיה לאמצע וכתב הרמב"ן דהא דמצי למימר תנו לי שושביני היינו כשמת החתן אבל אם מת האחר לא מצו יורשים למימר לא נפרע כיון שאינו יכול לשמוח עמו דאינו חייב אלא כשישמח עמו דאינו בדין שיפטר מפני שאינו יכול ללכת לשמוח עם חברו כדאמרינן לקמן דאי לא אודעיה ולא אתא שלומי משלם וזה נראה לי ברור וגם לאחרונים ז"ל: