נימוקי יוסף על בבא בתרא סז.

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו. וכל אחד יאכל ויעשה בחלקו אע"ג שנתעצלו ולא חלקו השבח לעצמם ולא מיבעיא אי אמרו קמי ב"דאלא אפילו בפני עדים דלא בעינן אלא גלוי דעתא דאין כוונתם להשביח להם אלא חלקם ומסתברא דמדינא אין כל השבח להם דמה ענין לומר שישביחו הם בנכסי אחיהם לעצמם ופי' ר"ת [התוספות דקדקו כן מפי' רשב"ם] ז"ל דבנכסי אחיהם יש להם דין יורד ברשות ליטול כאחד מאריסי העיר למחצה לשליש ולרביע ורב ספרא נמי כן שקל ואחיו היו תובעים כל חלקן ולא הוצרך התלמוד לפרש דפשיטא ליה דרב ספרא לא הוה שקיל טפי ולפי דעת הר"י ז"ל אפילו לא נתנו מותר האריסות לאחיהם אם השבח בידם לא מפקינן מידייהו מידי דהא אפשר לומר דכיון דקטנים אינם יכולים להשביח ואינהו אית להו שייכות בהני נכסי כל השבח שלהן דהא איכא דמפרשי הא דרב ספרא דגמרא דשקלינהו לכולהו נכסי ומשום דהוא גברא רבה היה כל השבח שלו והוא הדין באינש אחרינא כשפירש ואמר ראו וכו' וראיה דידהו דאי לא שקיל אלא חלקו הא קי"ל (ב"מ דף סט.) דזוזי כמאן דפליגי דמו ואמאי לא היה חולק לעצמו דאיצטריך למימר טעמא משום דגברא רבה הוא ואף על גב דאפשר לומר דהא דאמרינן זוזי כמאן דפליגי דמי היינו לומר שאין צריך ב"ד של שלשה לעשות שומא אבל מ"מ צריך לו לחלוק בפני ב' דלאו כל כמיניה לומר אני חלקתי לעצמי ומה שהרוחתי לעצמי הרוחתי אפ"ה משום הא סברא לא מפקינן מיניה:

וכן האשה וכו'. כמו שמפורש בגמרא:

גרסינן בגמרא אמר רב חביבא בריה דרב יוסף משמיה דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו מחמת עצמן השביחו לעצמן איני והא אמר ר' חנינא הניח להם אביהם אורייאני השכר לאמצע והא אורייאני דמחמת עצמן הוא שאני אורייאני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים מצי מנטרי [לה]:

אמר המחבר יש שפירש שכל מלאכה שיכולים הפעוטות לעשות בגופן נמחלת ואפילו קטנים אלו מוטלים בעריסה וה"ק אפילו מי שהם קטנים מצו מנטרי לה. הרשב"א ז"ל:

ששבחו נכסים מחמת נכסים. כלומר דממאי דעבדא ארעא אגרו פועלים והשביחו שלא הוציאו משלהם כלום אלא שטרחו לשכור פועלים וטורח כזה אמרינן דמחלי אהדדי אבל אם משלהם הוציאו והשביחו או בגופם טרחו לעבוד ולזרוע השבח לעצמן דטורח כזה לא מחיל איניש:

אורייאני. כסוי בור כלומר שהניח להם בור וכסוי שצריך שמירה שלא יהיו מימיו הפקר וגם שלא יטנפו אותו ותלמודא חשיב לזה מחמת עצמם מפני שהם עצמם יושבים שם ותירץ דכיון דאפילו קטנים מצו מנטרי טורח מועט כזה מחלי:

אמר המחבר וכן בכל עסק כיוצא בזה הנעשה בכלי הבית שהפעוטות יכולים לעשותו כמו גדולים אבל משקל זוזי ואוזופי ברבית לא הוי דבר שהקטנים יכולים לעשותו דהא צריך דעת גדול להלוות במקום בטוח הריטב"א ז"ל ואע"ג דאמרן בעיסקא אין הפעוטות יכולים לעשותו מ"מ גם אינו חשוב כל כך כעושה מלאכה בגופו הרא"ה ז"ל. ונראה לי דנ"מ להא דאורייאני ואפילו הגדול גברא רבה דבכל ענין משמע מימרא דרבי חנינא דאמר השכר לאמצע ע"כ:

מאי עבידתא. שתמחול דהא כאיש נכרי היא ואפילו בתוך הבית:

יורשת. כגון שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומת [שמעון והניח בנות ומת ראובן] בלא בנים דהשתא בנות שמעון יורשות אותו נמצא שאשת ראובן היא מן היורשות הלכך שייך בה כולי האי דינא כמו גבי אחין ולפיכך בעי פשיטא:

כמאן דפירש דמיא. כדאמרינן גבי רב ספרא קא משמע לן דדין יורשין יש לה ממש:

אמר המחבר הראב"ד ז"ל פי' דרב ספרא אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים הוה ונתעסק בנכסים ונטל אותו ריוח שהיה נוטל מתעסק אחר שנטל רשות מבית דין או מאבי יתומים דבלא רשות אין לו ליטול כלום בשבח שהשביח בנכסי יתומים ואפילו משלו כי אם הוצאתו בלבד ואע"פ שפירוש זה אינו מתחוור בעיני האחרונים ז"ל מ"מ למדנו ממנו כי רשאי אפוטרופוס לתת ממון היתומים לאחרים לשום עסק או הוא בעצמו רשאי להתעסק בו וליטול השכר שהיה נוטל מתעסק אחר אם הודיע הדבר לב"ד והדין הזה נראה נכון. הריטב"א ז"ל:

ונראה לי דעכשיו בזמנינו אין אנו ראויין וחשובים כרב ספרא ודין צורבא מרבנן שוה לדין אחרים שאין עוסקין כל כך בתלמוד תורה וכי האי גוונא כתבו המפרשים ז"ל גבי (ברכות דף טז.) חתן פטור מקריאת שמע וכן בענין פטור תפלה בהרבה מקומות ע"כ:

וכתב הר"ש ז"ל אלמנה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהם כדי כתובה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשים להשביעה על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והשאר ליורשים ואע"פ שלא נשתייר מבעלה רביע כתובתה עכ"ל כתב ר"ח ז"ל דהא דהאשה השביחה לעצמה הוא דלא שקלה מזוני אבל שקלה מזוני לא דהא תנן (כתובות דף צה:) אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם ויש קצת מן התימה אמאי יהיה מותר ליורשין דבשלמא מתני' שכולן יש להן חלק ודאי בנכסים הלכך יהיה השבח לאמצע אבל כאן שלא נשתייר רביע כתובתה אמאי לא יהיה הכל שלה כאילו נטלה חלקה ואפשר דכיון דלא השביעה חיישינן לה למימר דילמא תפשה הלכך דיה למשקל כל כתובתה:

אמר ר' חנינא המשיא אשה וכו'. :

כסא דהרסנא. הוא עציץ שנותנין בה קמח ומים ובוללין בו את הדג ומטגנין אותו בשמן על האור ונקרא כסא דהרסנא:

אשישא דמשחא. פך שמן:

תלא ביה. להודיע שלא היה מקנה אותו לבנו כי הוא היה צריך לתשמישו לאו דוקא שצריך מעשה אלא לומר שדי במעשה מועט כזה ולא מיבעי למימר אי גלי דעתיה בפירוש לפני עדים:

הלכתא למשה מסיני. ולא ידעינן ביה טעמא:

חדא הא. דכיון שהוא בנו גדול וחביב לו דאגב שמחתו דאב וכל שיש שם תנאים אלו מקנה ליה בלא שטר ובלא קנין:

וכן הכותב. לעיל [דף קלא:]:

במעמד שלשתן. המלוה והלוה והמקבל או המפקיד והנפקד והמקבל אבל אם אפשר שלא יהיה חייב לו כלום אפילו במעמד שלשתן לא קנה וכן כתב ר"ת ז"ל לענין כתובת אשה בחיי בעל דלא קנתה כיון דאפשר דאינו חייב לה כלום אם מתה היא קודם הבעל מיהו כתב רי"ף ז"ל דבהא דאמרינן דקנה שוב אינו חוזר על המלוה וכיון שקנה הרי הוא כאילו פטרו בפירוש וכתבו המפרשים ז"ל דכן נראה עיקר ורוב המפרשים כתבו דהא דאמר שמואל [לקמן דף קמז:] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול סתמא קאמר לה ואפילו מכרו במעמד שלשתן יכול למחול:

ב' בתים זה לפנים מזה מהו. כלומר אפילו אם תמצי לומר דאכסדרה נמי קנה הואיל ונקנה אגב בית דתשמישו הוא שני בתים ונעשית החתונה בבית הפנימי מהו מי קנה חיצון או לא מי אמרינן כיון דבפנימי נשתמש ובחיצון לא נשתמש לא קנה חיצון או דילמא כיון דדרך הפנימי על התחתון אע"פ שיש לו שם בית בפני עצמו כמאן דאשתמש בתרוייהו וקני להו וסלקא בתיקו הלכך לא קנה אלא אותו בית שנעשה בו החתונה: