נימוקי יוסף על בבא בתרא סו:

אבל את וחמור קנה מחצה כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני שהרי לא תלה קנייתו בקניית החמור אלא שיקנה כל אחד מי שיכול לקנות יקנה ומי שאינו יכול לקנות לא קנה הלכך החמור דלא שייך ביה קניה לא יקנה ומיהו כיון דאמר את וחמור אין דעתו שיקנה זה אלא החצי ולא כרב ששת דאמר קנה הכל אלא דוקא כר"נ וכדאמרן ואע"ג דפרכינן להדיא במסכת קדושין (דף נא.) את וחמור הוא לא קנה אורחא דתלמודא למפרך כי הא בהרבה מקומות. כן העלו המפרשים ז"ל:

והלכתא כרב יוסף בהני תלת. משום הכי מייתי לכולהו. שדה בשלהי פרק ראשון [דף יב:] גבי ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשא. קנין ביש נוחלין [דף קיד.] קנין מתי חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין. מחצה הא דהכא דכל היכא שאמר נכסי לפלוני ופלוני מחצה לזה ומחצה לזה ואם אמר נכסי לפלוני ופלוני ולבני פלוני דהשתא כלל לכולהו בני ופרט לשנים אלו אי אמרינן דעדיף כל פרט ככלל או לא יש לדון מפשט הלכה זו שנתן לפרטים כולם כמו לכלל ולכלל כנגד הפרטים כולם כדאמרינן הכא דקנתה פלגא וכן כתב הרמב"ם ז"ל:

אמר המחבר ואינו מחוור דהא מסוגיא דגמרא דאמר מחצה לאהרן ומחצה לבניו משמע מעלייתא דפרט וגריעותא דכלל ואם כדברי הר"מ פעמים שהכלל יפה מהפרטים כשהפרטים רבים ממנו לכך פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כי לעולם לא יטול הכלל אלא כאחד מן הפרטים וכן דעת הרא"ה והרשב"א ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל שהוא מקובל מפי רבו ז"ל שאין זה במתנה בלבד אלא בכל דבר אפי' בחוב שאם אמר לוו או הלוו פלוני ופלוני ובניהם הכלל נידון כאחד הפרטים וכן בכל תנאי והסכמת יחיד או צבור:

ההוא גברא דשדר פיסקא חתיכה של מעיל שלח לאנשי ביתו ומיירי כגון שאין לו אשה דאי הוה ליה אשה פשיטא דלאשתו שדר אלא בנות נשואות היו לו ואמרי' דמלבושים הראויים לזכרים לבנים שדר אבל צבע שאין ראוי לזכרים ודאי לבנות שדר והיינו דוקא כשאין לו כלתא אבל אי אית ליה כלתא לכלתא שדר המוטלות על בניו לפרנס ודעתו קרובה להם ולא על בנותיו המוטלות על האחרים ואי בנתיה לא נסיבא אע"ג דאית ליה כלתא לא שביק איניש בנתיה מפני שרוצה להשיאן כי היכי דקפצי עלייהו אינשי ונסבו להו:

בירושלמי פרק שני דייני גזילות גרסי' מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבניי בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבניי אין הבנות בכלל טעמא דמילתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהם אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא ובודאי לא מיירי התם בדברים הראויים לאלו טפי מאלו דאם כן רישא דירושלמי הוה פליג עם תלמודנו דהתם תני בנותיו בכלל ואילו הכי אמרינן הראוי לבנות לבנות ומיהו בסמוך דאמר כל נכסי אי אפשר שלא יהיה בהם דבר שראוי לבנות טפי ואפילו הכי קיימא לן דלבנו נתן הכל ואפשר לומר דהכי קאמר בנותיו בכלל כלומר ומה שראוי לבנות לבנות אבל בשעת מיתה לעולם אימא לך דאפילו מה שראוי לבנות לבנים:

ההוא דא"ל וכו' ובני פלוא. דאפילו לחד ברא קרי בניי ולית לה לבת כלום וכתבו המפרשים דהאי דינא בין בבריא בין בש"מ איתיה ואע"ג דבש"מ לא הוה צריך למימר מידי אורחא דמילתא דאמרי אינשי הכי:

מי קרו אינשי לבר ברא בני. דאע"ג דאמרן דקרי לחד ברא בני מ"מ כל היכא דאפשר לתקן הלשון טפי עדיף וקי"ל כמר בר רב אשי וכדתניא (נדרים דף נא:) דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין דרך לכלול בני בנים בלשון בנים הלכך לית ליה לבר ברא מידי והיכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים ויש לו בנות ואמר נכסי לבני או שהדיר הנאה מהבנים מספקא לן אי משום בני בנים קאמר או משום בנות ודעת רבותינו דמשום בני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו ועומדים במקום בנים והדבר ידוע שהאומר נכסי לבניו או לבנותיו כולם בכלל אפי' הם מאה ולא אמרי' בהא מיעוט רבים שנים וכן האומר לקרובי או לקרובותי יש בכלל כל הקרובים שהם פסולים לו לעדות ודבר פשוט הוא וכ"ה בתשובת רבותינו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

דגייס ביה. שרגיל עמו דרך העולם לקרוא לאוהבו ורעו בלשון חבה ולא לכבדו ע"כ:

שודא דדייני. כלומר יעיינו ב"ד באיזה היתה דעתו נוחה ולאותו אמרינן דיהיב. בפ' הכותב לא מסקינן הכי אלא בלא שום עיון יתנו הדיינים לאשר ירצו. כך נראה לי ושם כתבתי בס"ד אלו הדינים הראוי לזה:

ד' מאה זוזי מחמרא. זה א"א שיצאו מעות מגוף היין דאילו אמר דמי חמרא או חמרא היה הלשון יותר מתוקן אבל השתא אמרינן רצה לשחק בו או דחה אותו בדברים:

ליפות את כחו. כלומר דעתו לומר שיתנו ארבע מאה מהמעות הצבורים בביתו ואפי' יגנבו ישלמו לו מן היין:

מתני' מי שלא חלק נכסיו והניח בנים גדולים וקטנים ולא מיבעי גדולים וגדולים דפשיטא דמחלי אהדדי דאם זה מתעסק בנכסים היום גם זה יתעסק למחר אלא אפילו היו קטנים שאין יכולים להשביח הגדולים מוחלים טורח מועט כזה דהכי מוקמינן בגמ' כגון ששבחו נכסים מחמת נכסים:

השביחו לאמצע. משמע שחולקים בשוה ואין לחוש להא דאמרינן (ב"מ דף לט.) אין מורידין קרוב לנכסי קטן דההיא כשאין ניזונין ומתפרנסין יחד דאיכא למיחש שיחזיק בנכסיו ויאמר שהם שלו אבל כל היכא שאוכלין יחד אין לחוש ואע"ג דשותפין [לעיל דף מב:] יש להם דין יורד ברשות שאני אחין דמחלי אהדדי: