נימוקי יוסף על בבא בתרא סו.

גמ' [דף קמ:] דוחין אותו אמר אביי דוחין אותו ואין לו רבא אמר דוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרשב"ג דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהם:

יטול מנה [דף קמא:] תניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה [ילדה זכר נוטל מנה] אם נקבה יטול מנה ילדה נקבה נוטל מנה (אם זכר אם נקבה מנה) ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה והא זכר ונקבה לא קאמר דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול אלא למעוטי מאי למעוטי נפל:

דוחין אותו ויש לו. ממ"נ דלאו בריה בפני עצמה היא ויטול כפחות שבהם כדפירשנו במתני' הא דר"ש בן גמליאל ליתא ובתמורה היא:

[לשון גמרא והא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה במאי ומוקי לה במבשרני] אין לו אלא מנה. משמע שהייתי אומר שיטול יותר וטעמא מאי הא לא אמר אלא מנה. [במבשרני] משום דכיון דאמר בזכר מנה ובנקבה מנה הייתי אומר דכשאמר זכר ונקבה מנה מנה על כל אחד ואחד קאמר קמ"ל דאין לו אלא מנה ונ"ל דאף בנותן מתנה לאשר יולד לו לא יטול יותר דהא מדינא לא קני כלל כיון שלא יצא לאויר העולם אע"ג שהוא בעולם בבטן אמו ולא קני אלא משום תקנה ובשכיב מרע כדפירשנו במתני' הלכך די שיקנה מה שפירש ממש ואף אם אמר כן למה שילדה אשתי ואירע כן שכבר ילדה שהרי מועיל בו קנין אפ"ה לא מפקינן משאר הבנים היורשים המוחזקים אלא מה שפירש ממש בעינן והא דמוקי לה במבשרני שאין דעתו קרובה אליו היינו למעוטי דלא יהיב ליה בתאומים אם לא פירש כדאמרינן הכא דאמר נמי זכר ונקבה ממש דאילו בבניו כיון שדעתו של אדם קרובה אליהם יהיב נמי אפילו בתאומים לזכר כמו שאמר ולנקבה כמו שאמר כדפירשנו במתניתין:

דאמר נמי זכר ונקבה. משמע מגמרין דאי לאו הכי לית ליה מידי בתאומים ומיהו בתוספתא לא משמע הכי דתניא המבשרני אם ילדה אשתי זכר נוטל מאתים ואם נקבה נוטל מנה ילדה זכר נוטל מאתים נקבה נוטל מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה ובירושלמי נמי תני המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה אם נקבה יטול מאתים ילדה נקבה יטול מאתים אם זכר מנה אם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה בטלה צורת הנקבה שמחת הזכר ופי' בו הכי דאע"פ שהוא היה נותן יותר בבשורת הנקבה בתאומים לא ניחא ליה נראה מכאן דאף במבשר נוטל אלא שנוטל כפחות שבהן ולפי זה צריך לדחוק בפי' גמרין דכשאמר זכר לא הזכיר נקבה וכן ההפך משמע דאידך שלא הזכיר קשה עליו ביותר הלכך בתאומים לא יטול:

למעוטי מאי. כלומר כיון דבכל ענין דעתו ליתן מנה בין בתאומים או בזכר לחוד או בנקבה לחודה למה לי לפרושי כולי האי לימא המבשרני אם ילדה אשתי יטול מנה:

למעוטי נפל. דאז הוי משמע שיתן אפילו בנפל כיון שבשרו שילדה ואין דעתו אלא לולד בן קיימא ומשום הכי פירש זכר ונקבה דמשמע בני קיימא:

פסיקנא הלכתא דהמזכה לעובר ע"י אשתו או ע"י אחר לא קנה משום דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ומשמע להו לרבוותא דאפילו כשתלד לא קנה כלומר שלא יזכה עד שיבא לעולם ומ"מ לא קנה כיון דהשתא בשמקנה לו אינו בא לעולם ואע"ג דרב נחמן אמר לכשתלד קנה לא קיימא לן בהא כוותיה והיינו דלא מתרצינן דמתני' איירי דאמר לכשתלד ומשנתנו דמזכה לו ואמרינן יטול כבר פרישנא במתני' דאיירי בש"מ ומתקנתא דרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו ומיהו דוקא בשכלו חדשיו ויצא רוב ראשו הוא דאמרינן דזכה מעתה למפרע וכדאיתא בירושלמי שמואל אמר זכין לעוברין אמר ר' יוסי אע"ג דאמר שמואל זכין לעוברין מיד והוא שיצא ראשו ורובו בחיים משמע דלא אמר אפילו מ"ד זכין אלא כשהוא בן קיימא בסוף:

ובן ח' שנולד חי קתני בתוספתא במסכת שבת [פרק טז] שאינו נוחל ואינו מנחיל וכן מוכיח שם בגמ' בפרק המילה ולא עדיף טפי מבטן אמו אע"פ שהוא חי כיון שאין סופו לצאת בחיים ואמרינן בירושלמי דלא זכה האי שיצא ראשו ורובו אלא מטלטלי אבל קרקעות לא ואפשר דטעמא דמלתא דכיון דלאו מדינא הוא דקנה לא מוסיפין אלא דוקא במה דאשכחן והיינו דוקא במטלטלין וכדקתני מתני' אם ילדה זכר יטול מנה:

גרסי' בגמ' [דף קמב.] ת"ש תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו אמר רחמנא ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה מ"ט וילדו אמר רחמנא בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים מ"ט יכיר אמר רחמנא והשתא ליתיה דיכירו והלכתא ככל הני תלת לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא כו'. מקשה למאן דאמר דעובר זכה דהא אפילו בירושה שבאה מאליה אמרינן דאינו נוחל אלא דוקא בן יום אחד משמע אבל עובר לא ומשני דלעולם זכה בה עובר והכא דבעינן שיהיה דוקא בן יום אחד היינו דוקא לענין בכורה שאם לא נולד בחיי האב אינו ממעט חלק הבכורה כגון שאם הניח אביו י"ב מנין והיו ב' אחין הבכור נוטל ח' מנין נמצא שחלק בכורתו ד' מנין אותם ארבעה יטול גם עתה והשמנה הנשארים יחלקו בין שלשתן ואילו היה נולד בחיי האב היה ממעט בחלק בכורה שלא היה נוטל הבכור אלא ששה מנים וששה הנותרים בין השנים הפשוטים:

מ"ט וילדו אמר רחמנא. שיהיו נולדים לאב בחייו:

יכיר אמר רחמנא. ופי' ר"ח ז"ל והיכא שנולדו בחייו אפילו לא הכירו אביו מימיו הואיל וראוי להיכירא אין הכרה מעכבת בו כדר' זירא [דף פא:] כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

אמר המחבר בכור שנולד לאחר מיתת האב אין לתמוה אם מת האב וזה בכור אנה הם שאר אחין כדי דנימא שאינו נוטל פי שנים דמשכחת לה בשהניח אשתו מעוברת וילדה תאומים א"נ שיש לו נשים הרבה מעוברות ודקדקו בתוספות מדנקט מטעם יכיר ולא מוילדו כדלעיל למעוטי אם נולד כשהוא גוסס דאינו בר היכירא דאלו מוילדו הא קרינן ביה וילדו לו אע"פ שהוא גוסס דכחי הוא לכל דבריו ומיהו מפני שרוב גוססים למיתה נקט לאחר מיתת אביו וכן כתב הראב"ד ז"ל בשם רש"י ז"ל וכיון דפסק תלמודא הלכתא בכל הני תלת משמיה דרבא ש"מ דזכה בה עובר דהא כל עיקרא דהך מימרא קמייתא דרבא לא אתא אלא להכי דאי לאו משום האוקימתא דחשבינן להו בתלתא לא הוו אלא תרי מימרי למר בר רב יוסף ואע"ג דפסקינן דאפילו במתנה זכה מיהו כבר פירשנו דדוקא בשכיב מרע ומשום תקנה ובלאו הכי לא אבל הכא בכל דין ירושה הראויה לו קנה כיון דבאה מאיליה ומיהו הכא נמי אין זוכה בה מעתה אלא לכשיצא לאויר העולם ובשכלו חדשיו וכן כתב רי"ף ז"ל בפרק אלמנה לכה"ג:

ההוא דאמר לאשתו. שניה נכסיי לבנים שתלד לי אתא בריה שהיה לו מאשתו ראשונה ואמר על עצמו א"כ שכל נכסיך אתה נותן להם מה אעשה א"ל זיל קני חלק אחד כאחד מהם. הבנים שעדיין לא נולדו ודאי לא קנו דהא (בריה) הוה ואין אדם מקנה למי שלא בא לעולם וכ"ש שעדיין לא נתעברה ואפילו דין המזכה לעובר אין לו אבל בריה קשישא שהוא בעולם מאי. לימא כיון דתלה מתנתו במתנת אלו כי היכי דאלו לא קנו כלל ה"ה הוא לא קנה ואסיקנא דאין ה"נ דלא קנה דדמי למי שאמר קני כחמור (דאיתמר) דכמו שהחמור לא קנה כך זה לא קנה שהרי תלאו בו: