נימוקי יוסף על בבא בתרא סה:

מרובין. בשעת מיתת האב אע"פ שנתמעטו קודם שיבואו לפני ב"ד דעכשיו כששואלין לב"ד מזונותיהם כבר נתמעטו מ"מ כבר זכו בהן היורשים משעת מיתת האב ולא מפקינן להו מחזקתייהו דבהאי שעתא מרובין הוו או מחמת יוקר הנכסים או מחמת זול המזונות ונתמעטו שהיה איפכא הלכך הבנות ניזונות מתחת ידן:

מועטין ונתרבו. כלומר מועטין בשעת מיתת האב ונתרבו קודם שיבואו לב"ד:

מאי. ניזיל בתר מעיקרא וכיון דהוו מועטין לא מצי למימר זכו בהם יורשין או ניזיל בתר בסוף שנתרבו וזכו השתא שהרי אינהו לא זכו עד דאתא לידייהו דמתנה היא והשתא כבר מרובין נינהו בשעת הדין וידונו כמרובין שיזונו הבנות מתחת יד הבנים:

יתומים שקדמו ומכרו וכו'. דוקא קודם שהוציאו להם ב"ד מזונות לבנות אבל לאחר שבאו הנכסים לידם או ליד אפוטרופוס שלהן לא דכיון שזכו בהם ברשות ב"ד שוב אין מוציאין אותם מידם דאין אחר מעשה ב"ד כלום וכן פירש הר"ש ורש"י ז"ל בפרק הנושא וכן הסכימו האחרונים ודחו ראיות שהביאו אחרים מר' ישמעאל ברבי יוסי בפרק אלמנה לכה"ג [דף סז:] ומכתובות [דף קג.] מיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים וכו' למימר דאפילו לאחר שהוציאו ב"ד מזונות לבנות עד שיבגרו קאמרינן דרוחא ליתמי ליתא וכתבו האחרונים ז"ל דאע"פ דהשתא ניזונות אף מן המטלטלין מתקנתא דרבנן בתראי מכל מקום אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ולא נימא מה לי מטלטלין מה לי המעות דדוקא מטלטלין דשבק אבוהון אמרינן דניזונות אבל המעות לאו הני שבק להון אבוהון למה זה דומה למלוה על פה שהיא גובה מן היורשין שאם קדמו יורשין ומכרו נכסים אין גובה מן הדמים משום דלאו הני זוזי שבק אבוהון והכא הכי קאמרינן כיון שאם קדמו ומכרו מכירתן מכירה שמע מינה יש להם עדיין תפיסת יד בנכסים ואם נתרבו יש להם חלק דזכותם בהם עומדת הלכך ניזונות תחת יד הבנים:

לא גרסינן אלמנתו מהו לפום דינא דאם כן כיון דלא פשיט אלא חדא הוה סלקא בתיקו ולא ממעטא ולא יתכן זה דאם הבת ממעטת ה"ה וכל שכן האלמנה דעדיפא תקנתה כדאמרינן אלמנה ניזונית והבת תשאל על הפתחים אלא ודאי משערינן זמן חיי האלמנה לפי זמנה היום ונשום הנכסים אם יספיקו למזון הבנות עד שיבגרו ולמזון האלמנה לזמן חייה יהיו נכסים מרובים ואם לאו יהיו נכסים מועטין אבל בע"ח דלא איפשיטא משמע דלא ממעט בנכסים ונראה טעמא דמילתיה משום דלא מפקינן יתמי מן חזקתייהו כיון דמחוסר גוביינא אבל הבת והאלמנה גם הם מוחזקות הלכך ממעטי אבל בת אשתו שחייב הבעל לזונה זמן ידוע דינה כבע"ח:

אמר המחבר בעל חוב מהו שימעט בנכסים מי אמרינן כיון דכי מאית נמי אית ליה ממעט דהא עדיף טפי מבת אשתו שאם מתה אבדה מזונות אבל בע"ח אפילו מת החוב נשאר הלכך ממעט או דילמא כיון דמחוסר גובייאנא לא ממעט ולא מפקינן היתומים מחזקתייהו ודוקא במלוה על פה הוא דמספקא לן אבל במלוה בשטר פשיטא לן דממעט דמלוה בשטר כמאן דגביא דמיא והוא הדין דאי לא מספקי נכסים לכתובת האלמנה דממעט דהויא לה כבעל חוב ובירושלמי אמרו שפרנסת הבנות ממעטת ונראה לי דאתי שפיר לפי' הר"ש ז"ל דפי' במתניתין אע"ג דלפום גמרין אפילו בע"ח לא ממעט:

וכשאומדים ב"ד זמן האלמנה מעמידים נכסי מזונותיה ביד שליש ומפרנסה אחד לשלשים יום כמו שאמרו בכתובות [דף צז.] במוכרת למזונות הריטב"א ז"ל והא דאמרינן דאלמנה קודמת לבת משמע מפשט הגמרא דמיירי אפילו אין שם אלא הבת לחודה וכ"ש כשיש בן ולא בת וק"ו הוא דאם הבת שדוחה הבן נדחית מפני האלמנה הבן שנדחה מפני הבת אינו דין שידחה מפני האלמנה אבל בירושלמי משמע בפירוש דדוקא כשיש בן ובת אז הוא דהאלמנה דוחה אותם אבל עם א' מהם לבד לא דגרסינן התם אלמנה ובת שתיהן שוות פעמים שהאלמנה דוחה את הבן ע"י הבת כשם שהאלמנה דוחה את הבת ע"י הבן ופי' הטעם משום שהבן לבדו או הבת לבדה שיש להם דין ירושה דאורייתא אינו דין שידחה מפני תקנת אלמנה שהיא דרבנן אבל כשיש שם בת ובן מאחר דהבת בתורת ירושה היא תדחה הבן וכיון דמ"מ השתא אין לה ירושה תדחה מפני האלמנה סוף דבר רוב המפרשים סומכים על הירושלמי הזה כיון שלא מצינו מפורש בגמ' דילן שיהיו מוציאין הנכסים מרשות הבן כמו מזונות האלמנה אבל הרמב"ם ז"ל נראה שלא סמך עליו:

מתני' דוחין. לאו למימרא שכל אחד ידחנו עד שיביא ראיה דמה נפשך אם זכר הוא יטול כזכר ואם נקבה יטול כנקבה הלכך לעולם נוטל כפחות שבהם ובנכסים מרובין שקיל כנקבות ובנכסים מועטין נזון עם הזכרים וסיפא דקתני טומטום אינו נוטל רשב"ג היא דס"ל דטומטום ואנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה בברייתא וסברי דנוטלת כפחות שבהן ואע"ג דלא תנן במתני' אלא טומטום ה"ה אנדרוגינוס דהא גבי בכור בשניהם הוא דאמר רשב"ג וכיון דסיפא דהכא אליביה א"כ בתרוייהו קא אמר דאינו נוטל וא"כ לרבנן דקי"ל דנוטל נמי בתרוייהו:

אמר המחבר נוטל ואין בזה אסמכתא שהרי אינו קונס את עצמו כלל ורוצה שיתקיים התנאי ודוקא באומר (נדרים דף כז.) אי לא אתינן ליבטלן זכותאי וכיוצא בו שקונס עצמו ואינו רוצה שיתקיים התנאי הוי אסמכתא אבל זה רוצה בקיום התנאי ובקיום המעשה הלכך אין זו אסמכתא אלא כתנאי בני גד וזה כפתור ופרח למדתי מפי מורי הרשב"א ומפי מורי הרא"ה ז"ל ומזה הטעם אין אסמכתא בגיטין באומר (גיטין דף עב. ודף עו:) אם מתי ולא באתי ואע"ג דלא ניחא ליה בקיום התנאי כיון שאין האיש מגרש אלא לרצונו אנן סהדי כי רוצה הוא בלב שלם שאם יתקיים התנאי שהתא מגורשת ולא תהא עגונה ולא זקוקה ליבם. הריטב"א ז"ל:

ילדה זכר ונקבה. לא בעי למימר דאם ילדה תאומים שקיל דהא אם זכר אם נקבה קאמר ולא אמר זכר ונקבה אלא אתא למימר דדוקא כשפירש זה וזה מש"ה יטול אבל אם לא פירש אלא אחד וילדה מה שלא פירש לא שקיל מידי וטעמא דבתאומים לא שקיל אלא אם כן פירש משום דלא ניחא ליה בתאומים אי משום טירחא אי משום דלא אפשר בסיפוקייהו אי משום שאינם בני קיימא כל כך זהו לפי פי' הר"ש ז"ל ומיהו אינו נראה בעיני המפרשים משום דחזינן בתוספתא ובירושלמי דאפי' כשלא פירש ואמר המבשר יטול המבשר שאשתו ילדה תאומים נוטל מנה א"כ הכא במתני' דנותן מתנה זו לבנו הנולד לו כ"ש דאית לן למימר דיטול הלכך ודאי אפילו בתאומים יטול כל מה שאמר בין לזכר בין לנקבה אפילו בתאומים משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו ולהרווחה דידהו מתכוין ואע"ג דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם הא אוקמוה הגאונים דמתני' דוקא בשכיב מרע שדעתו קרובה אצל בנו תקנו שיטול כדי שלא תטרף דעתו עליו והכי איתא בירושלמי דמקשינן לר' אלעזר דאמר אין זכין לעוברין ממתני' דהכא ותירץ על דעתיה דר' אלעזר מתני' בשכיב מרע ובבנו משום דדעתו קרובה אליו אבל בבריא לא וכן הסכימו גדולי המפרשים דדוקא בשכיב מרע דהא משום גריעותא דעובר הוא ולא משום גריעותא דמקנה וא"כ כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוי לעשות את שאינו זוכה כזוכה אלא ודאי משום שדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו וי"א דדוקא לאחר ארבעים יום אבל תוך ארבעים יום מיא בעלמא הוא ואין דעתו קרובה אצלו דהוי כאילו לא היה בעולם כלל שלא תקנו בו כלום וטעמא דמסתברא. הריטב"א ז"ל: