נימוקי יוסף על בבא בתרא סד:

ואסיקנא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי. וכיון שכן כתב הרא"ם ז"ל (נ"א הרא"ש) כי מקיימי השטר צריך שיכתבו שמות המעידים על החתימות בפירוש או שיקראו שמות בעלי דבר דאם לא כן שמא יקיימוהו בקרובים ובי דינא בתרא לא דייקי וגובין בשטר זה והכי אפשר דמתוקם הא דפרק שני דייני גזירות (דף קט:) שהדיינין חותמין בשטר אע"פ שלא קראוהו כלומר כולו אלא שמות בעלי הדבר או לא קראוהו כלל ופרש"י שמות המעידים:

מתני' מיירי גבי נותן לבנו הלכך שאר הבנים יירשו דוקא תלושין שהניח שכבר החזיק בהם אביהם אבל המחוברים לא דדעת האב קרובה אצל בנו וכשנתן לו הקרקע נתנו לגמרי בשלמות גם בפירות כיון שהם מחוברים ושייכי בקרקע וברייתא מיירי באחר שלקח ממנו ולדידיה לא גמר ומקני מידי דחזי ליה כגון פירות אף על פי שהם מחוברין דניחא ליה טפי דליהוו לבניו הלכך אם ירצה הלוקח שמין ערכם ויתן דמיהם ואם לא ירצה ללוקחם יתקיימו שם עד שיהיו ראויין ליתלש וכל מה שישביחו מכאן ואילך הוא ללוקח והיכא דאיכא תרי לקוחות לוקח האב שמכר לו פירותיו ולוקח הבן שמכר לו הגוף נראה ששמין לו ללוקח של בן את המחובר דטפי בעי אב למעבד ניחא לנפשיה ללוקח שלו מללוקח של בנו. וכיון שאמרנו דכל שנולדו הפירות ברשותו זכה בשבחן ואינו מוותר להו לאחריני למדנו למוכר שדהו לפירות זמן ידוע או הממשכן שדהו לזמן ידוע והגיע הזמן ויש שם פירות מחוברים שהם ללוקח או למלוה ושמין אותם לבעלים דהא ברשות אלו נולדו וזכו בהם עד עכשיו ואינם מוותרים כלום לבעלים דנפשייהו עדיף להו הריטב"א ז"ל:

מתני' מי שמת בלא צוואה והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים. כלומר לקנות לעצמם מלבושים מתפיסת הבית דהיינו קודם שחלקו מפני שממעטין בחלק הקטנים שהרי צריכין מלבוש יותר מן הקטנים הלכך הקטנים יכולין לעכב על הגדולים שלא ילבשו עד לאחר חלוקה כדי שלא ימעטו מחלקם. ונראה מן התוספתא דוקא בשמיחו אבל בסתם ניזונים ומתפרנסים ביחד דשותפין הם ומוחלים זה לזה וגם יפה הוא לקטנים כדי שלא יצא מזה סכסוך ומחלוקת ביניהם והא דמקשינן בגמ' מגדול אחי דלבש איירי בשלבש אחר שמיחו וכיון דמתני' בשדכא שמעינן דאפילו שדכא כל זמן שלא מיחו לביש ומכסי מן השותף כי היכי דלא ליתזל כן שיטת הרשב"א ז"ל אבל התוספות כתבו שאם מיחו היתומים מיחו:

וכן הגדולים יכולים לעכב שלא ליזון מתפיסת הבית מפני שהקטנים צריכין למזונות טפי שאוכלים תמיד פעמים רבות:

נשאו גדולים. נשאו ופזרו למזונות מתפיסת הבית ישאו קטנים ג"כ:

ואם אמרו הרי אנו נושאין. פרש"י בגמ' כגון שנשאו הגדולים בחיי האב מה שנתן להם אביהם נתן ולא מצו למימר הקטנים השתא לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאין מתפיסת הבית כמו שנשאתם אתם דמה שנתן להם אביהם בחייו נתן ואינו מן החשבון וכן הדין בבנות כמו שפירשו בבנים וזה חומר בבנות שחייבין לפרנס הבנות שהבנות מוטלות עליהם ליזון בנכסים מתנאי כתובה ואין הבנים ניזונין על הבנים היכא שנתן כל נכסיו לאחד מן הבנים אין הבנים האחרים אפילו יהיו קטנים ניזונים עליו ולא הבנות קטנות ניזונות על הגדולות היכא שהוריש כל נכסיו לגדולות לא יזונו הקטנות עמהן דתנאי כתובה דבנן נוקבן אינו מוטל על הנקבות א"נ חומר דבנות דאם הנכסים מועטים כדלקמן בפירקין הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים אבל לא אמרינן הקטנות יזונו והגדולות ישאלו אלא חולקות בשוה משום זילותא דאתתא:

גרסי' בגמרא [דף קלט.] אמר רבא האי גדול אחי דלבש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד והתנן אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים מתניתין בשדכא מהו דתימא ניחא ליה דלא ליתזיל קא משמע לן. והתנן אין הגדולים מתפרנסים אם כן כשמתפרנסים הוי כנוטל ממון אחרים דודאי חייב לחזור אותו:

בשדכא. ר"ל אדם בטל שאינו עוסק בנכסים תרגום ותשקוט הארץ (שופטים ג) ושדיכת ארעא וכיון דלית להו הנאה מיניה לא מחלי ליה יתמי אע"ג דזילא להו מילתא שילך ערום ואף אחיהם הבכור והא דרבא כשטורח בנכסים וכשהוא מלובש לכבודו נשמעים דבריו יותר ומרויחין הנכסים בזה ויכול לבזבז לכתחלה והיינו דלא פרקינן דמתני' לכתחלה והיינו דאי עביד:

פי' במתניתין (הוא) נתן ואע"פ שבשעה שהיה נותן להם האב היה אומר שדעתו לתת כיוצא בו לאחרים אין אומרין שעל מנת כן נתן להם. הריטב"א ז"ל:

[לותה ואכלה]. ומיירי כשהחוב ברי שאין בו חשש פרעון שכיוצא בו גובה מן היורשין הא דנקט ואכלה לאו דוקא דה"ה כשהמעות בעין דדין נכסי מלוג יש להם דמלוה להוצאה ניתנה. הריטב"א ז"ל: