נימוקי יוסף על בבא בתרא סג:

וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (דף צה:) וכו'. ומאי שנא מהא דתנן וכו' הכא אמרינן דמי שאמר לאשה פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני בשעמדה ונשאת הוי הבעל לוקח בנכסי אשתו וכי היכי דאם מכר ראשון מה שמכר מכר ואין לאותו שני כלום ה"ה השתא דכיון שהשתא פנויה לא אמרינן דמה שאמר לה אחריך אתא למעוטי הבעל דלא סליק אדעתיה אלא לשאר יורשיה אבל כשנתן לה כשהיא נשואה וא"ל ואחריך לפלוני הויא כמו שאמר לה ולא לבעל הלכך אם מכרה בחייה מה שמכרה מכרה אלא שאם מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לפי שהוא לוקח ראשון ולא היה להם ליקח מאתתא דיתבה תותי בעלה ומיהו אחריך מוציא מן הבעל כדפירשנו דכמי שאמר הנותן לה אחריך ולא לבעל הלכך השתא כשהוא ברשות אחריך יבא הלוקח ויוציא מידו משום מה שמכרה מכרה ואין לשני כלום ותעמוד ביד הלוקח כלומר ששוב לא יבא הבעל להוציאו מידא דלוקח:

ומאי שנא מהא דתנן מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלקוחות והראשונה מיד השניה והלוקח מיד הראשונה וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם ותירץ התם אית להו פסידא לכולהו הלוקח שהרי הוציא מעותיו והנשים שהרי מפסידות שיעור כתובתן ומש"ה הכי אין שום אחד רוצה להיות נדחה מפני חבירו שיניחנו לירד לאותו קרקע לעובדו ולזורעו אלא הכא דוקא הלוקח שהוציא מעותיו הוא דאית ליה פסידא אבל אותו אחריך וכן הבעל לית להו פסידא שלא הוציא ממעותיהן אלא במתנה בא לידם וכיון שרואים שאין זה הממון בא לידם אלא בטורח ובעמל שאין לו סוף אין רוצין לעשות חלילה ונדחים הם אצל הלוקח שהוציא מעותיו:

בצווח מעיקרו. לא קנה:

אמר המחבר והדרה למרה ולא הויא הפקר כלל דאדעתא דידיה יהיב ליה ולאו אדעתא דעלמא וכדאמרי' גבי עובדא דחמרא דרב ספרא שבפ' הגוזל [דף קטז.] דאדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה הריטב"א ז"ל:

אבל אם שתק. אע"פ שצווח לבסוף קנה וכ' הגאון הריא"ף ז"ל דהאי דינא הוא דוקא בשכיב מרע דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו אבל במתנת בריא לא קני עד דמטי שטרא לידיה מדאשתיק קנינהו וקי"ל כוותייהו דרבים נינהו לגבי רשב"ג ואע"ג דאמרינן [דף קעד.] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו היינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא ואע"ג דמשנת (גיטין דף סז.) רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי אמרינן בין במשנה בין בברייתא מכל מקום משנתנו דוקא משנה היא:

[שתק ולבסוף צווח] קנינהו וכל הקודם בהם זכה בהם כדאמרי' בכריתות בתחלת פ' המביא אשם [דף כד.] אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ואסיקנא התם כריש לקיש וטעמא דהנותן כבר סילק עצמו מהם:

אמר המחבר וכיון דשתק זה קנאו לענין שלא תחזור לנותן ומיהו אם באין בעלי חובות של מקבל וגובין ממנו (בעל חוב המקבל) נפטר הלה מחובו זה נראה דעת הריטב"א ז"ל:

שכיב מרע שאמר. להכי נקיט ש"מ משום דבש"מ שמקנה נכסיו בדבור יש לחלק בין אם אמר אחריו אם לא לידע דעתו אבל בבריא הדבר ידוע למי מקנה תחלה:

לזה מאתים ולזה שלש מאות דעתו היה ליתנם יחד שלא יהיה האחד קודם על חברו וכגון שלא שתק בינתים דהוי נמלך ומש"ה אמרינן דלא אמר הכי אלא שהיה מוכרח לומר כך שאי אפשר להוציא כולם בדבור אחד וכתבו המפרשים דהיינו דוקא כשלא חלק להם הנכסים חלקים שוין אבל אם היה מחלק להם הנכסים חלקים שוים מאתים מאתים מתוך שהיה יכול לומר ארבע מאות בין שני אלו או לשלשה שש מאות ולא אמר ודאי להקדימו תחלה אמר כך והיה גובה מן האחרון ואפילו תפש כל אחד מטלטלין מוציאין מידו שלא אמרו אין דין קדימה במטלטלין אלא בבעל חוב ודלא שעבדינהו באגב וזה ברור:

והא דאמרינן גובה מכולם. כלומר לפי חלקו כאילו תאמר מקבל מאתים יתן שנים ושלשה מאות שלשה וכן כולם:

ואחריו. כשאמר ואחריו יש בהם דין קדימה וגובה מן האחרון דכשנתן לראשונים עדיין נשארו נכסים כדי בעל חוב אם כן מן האחרון גובה דהא לא שייר אחריו כלום דאם שייר כלום אע"ג דמית לא קנו אלא אם כן מקנה להם בקנין סודר כדלקמן [דף קנא:] וכל שכן שלא שייר כדי החוב ואם לא יספיק חלק האחרון יעלה למפרע לשלפניו ואם לא יספיק גובה גם כן משלפני פניו והא דנקט חלקים שאינם שוין לאו דוקא דכיון שאמר ואחריו משמע דלהקדים זה לזה כוון אלא רבותא אתא לאשמועינן דאע"ג שהיה נראה לומר שהאחרון חביב לו יותר שנתן לו חלק גדול אפילו הכי בעל חוב יגבה ממנו תחלה והא דאמרינן דגובה בעל חוב ממקבלי מתנת שכיב מרע היינו בשאין שם ירושה ליורשין אבל כשיש שם יורשין כולם דוחין אותו אצל היורשין כפי מה שתספיק ירושתן דלגבי הא כנכסים משועבדים הם וכן אמרו בתוספתא [דמכילתין פרק ט] האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני ופלוני יירש שאר נכסי יוצאת עליהם כתובת אשה ובע"ח גובה ממי שיורש שאר נכסים ע"כ ומכאן אתה אומר שאין אלמנה ניזונית ממקבלי מתנת ש"מ אלא באין שם נכסים אצל היורשים וכן כתב ר"י ז"ל איכא דלא גרסי גבי בעל חוב דאם אמר בחובו ידו על העליונה דדוקא בבנו ובאשתו דמקרבא דעתיה לגביה הוא דאמרינן הכי אבל בבעל חוב הא דאמר מאתים זוז בחובי משום דסבור שכך חייב לו והא דאמרינן בחובו אין לו אלא חובו אם החוב גדול יותר גובה משאר נכסים ואם הוא מועט מזה יחזרו המותר ליורשין כי סבור היה שהיה חובו כזה הסך והוא הנכון דכיון דאמר בחובו אם נוטל יותר מחובו הוה ליה כרבית מאוחרת. הריטב"א ז"ל: