נימוקי יוסף על בבא בתרא סג.

זה המשיא עצה כרשב"ג. משום שנתקיימה עצתו הפסיד חברו ולקמן נמי גבי האי איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי דשקלינן וטרינן אליביה וכבר פסקנו לעיל [סי' תתס] דאם הראשון ראוי ליורשו אע"ג דאמר ואחריך אין לשני במקום ראשון כלום דאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכתב הרשב"א ז"ל דאפילו חל קנין דשני מחיים כגון שנתן לו בקנין ואמר מעכשיו נכסי קנויין לך בקנין זה אפ"ה אין לו לשני כלום כיון שהראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק ומצא סיוע לדבריו בהלכות ר' יהודה נשיאה אלברגלוני ז"ל ונראה סברת המפרשים דבין שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני או נכסי לך ואחר מיתתך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר אלא שמסופקים אם נתן לראשון לזמן ידוע ואחריו לפלוני ולא קצב זמן אם מה שמכר הראשון מכר או לאו דמשמע דלא יהיב לראשון בעין יפה כמו לשני ואינו יכול למכור בגוף הקרקע או אם נאמר דלאותו זמן מיהת שנתן לו נתן בעין יפה בשלימות ומה שמכר מכר:

אמר המחבר מה שמכר מכר והיכא שלא מכר הראשון ולא נתן אלא ששעבד ואפי' באפותיקי ובמשכונא ומת (יורד) [יורש] השני ואין חוב זה גובה ממנה כל שלא מכר ונתן ממש זוכה בהם אחריך אם לא החליט לו מחיים וכן דעת שני רבותי. הריטב"א ז"ל:

איזהו רשע. שמפסיד ולא לו והוא ערום שנתקיימה עצתו משום דקי"ל כרשב"ג:

זה המשיא עצה. לראשון למכור בנכסים שמפסיד לשני ועושה כנגד כוונת הנותן:

אמר המחבר המשיאו עצה נקרא רשע לפי שהוא חוטא ולא לו אבל המוכר עצמו איסורא עביד אבל רשע לא מיקרי:

ואפילו עשאם תכריכין למת. פי' שזורקן על המת יותר מהצריך דליכא מצוה והיינו דאמרינן לאיסורי הנאה וכו' והוא הדין דאם זרקן לים דמה שעשה עשוי ואינו משלם כלום. הריטב"א ז"ל:

[ומודה רשב"ג] אם נתנם הראשון מתנת בריא כדרך מתנת שכיב מרע דהיינו במהיום ולאחר מיתה או במתנת ש"מ לא עשה ולא כלום ולעולם יהיו לשני:

כבר קדמו אחריך. דמעט קודם שימות הוו לשני דאותה שעה אין לראשון צורך בהם והנותן הכי קאמר אחריך לפלוני כלומר אחריך שלא תצטרך להם:

למעבד בהון איסורא. דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו:

תכריכי המת. אסורין בהנאה כדנפקא לן מקראי בפרק נגמר הדין [דף מז:] והוא לא יהיב ניהליה אלא כדי שיהנו בהם בני אדם דניחא ליה לאינש דליתהני אינשי מממונו ולא ילך לאבוד:

אמר המחבר גבי הא [דף קלז:] דאתרוג שלקחוהו מתפוסת הבית הגאונים ורבינו אלפסי ז"ל וכמה רבנים לומדים מכאן לאתרוג של שותפין שצריכין כל אחד ליתן זכותו לחבירו בשעת שיוצא בו ביום ראשון ומפי מורי הריטב"א ז"ל שמעתי שאין זו ראיה דהכא מיירי שלקחו מתפיסת הבית לאכלו או להריח בו או לסחורה אבל כשלקחוהו לצאת בו הא ודאי על דעת כן נשתתפו בו שיכול כל אחד לצאת בו וכשהוא נוטל שלו הוא נוטל והו"ל כחצר השותפין שאין בו דין חלוקה (נדרים דף מה:) דאליבא דרבי אליעזר יש ברירה ואפילו הם מודרין הנאה מותר ליכנס שם שיכול כל אחד מהם לומר לתוך שלי אני נכנס וזה טעם נכון וברור ומכאן לאתרוג שקונין הגבאין משל צבור לכל הקהל שיוצא בו כל אחד ואחד יפה בלא שום הקנאה ואפילו יש בו זכות לקטנים דלאו בני אקנויי נינהו אין בכך כלום. הריטב"א ז"ל:

ההיא איתתא וכו'. פירוש היא הקנתה הדקל לרב ביבי כדי שלא תטריח לו בהליכתה למגזר התמרים ולכבודו עשתה זה ורב ביבי משום דקי"ל כרשב"ג דאמר אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר וה"ה אם נתן בחייו אזל ואקנייה לבנו דאע"ג דאמר הני מילי לכתחלה כדאמרינן לעיל דלכתחלה אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד סבר רב ביבי למימר דהיינו כשאמר אחריך אבל הכא יהבה ליה לגמרי ולא פירשה לו לתת אחריו לאחר ולעשות קורת רוח לרב ביבי נתכוונה וסבר דאפילו ליתנו לכתחלה לכל מי שירצה:

מדאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא. כלומר דברים כרותין מלשון (איוב יח) ימל קצירו וקרי ליה הכי משום דאתו ממשפחת בני עלי כדאמרינן בר"ה [דף יח.] אביי ורבא מדבית עלי קא אתו דכתיב בהו וכל מרבית ביתך ימותו אנשים ודרך גדוף אמר ליה:

אבל לעצמו. כלומר מה שמשייר לעצמו כי הך איתתא לא אקנייה לך אלא לימי חייך ועל מנת שתחזירהו לה נתכוונה ולעולם הגוף שיירה לעצמה ולא נתנה לך אלא הפירות בלבד כל ימי חייך ולעיל גבי ההיא סבתא כתבנו דין זה דכל לגבי נפשיה משייר והכא בעינן למימר דמה שהקנה רב ביבי לבנו לאו כלום הוא:

אמר המחבר גבי על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר מכאן לאומר על מנת שתתן לי דבר פלוני שאם הקדישו או מכרו לאחרים או נתנו קודם לכן ואח"כ נתנו לזה שלא קיים תנאי דהא לא יהיב ליה מידי דחזי ליה והיכא שנתן לחבירו מתנה על מנת להחזירה לנותן לזמן ידוע ושעבדה לאחרים בעודה ברשותו יש אומרים דשעבודו שעבוד ובאין בעלי חובו אפילו לאחר שהחזירה דהא מתנה גמורה היתה שלו בעודה ברשותו וכן דעת מורי רבי נר"ו אבל לא נראה לי דאם כן היכי מהדר ליה מידי דחזי ליה ואע"פ דאפשר לסלקו במעות מ"מ כשבא זה וגובה ממנו איגלאי מילתא דלאו מידי דחזי ליה אהדר ליה הריטב"א ז"ל ומן הדין אי עביד ליה הקדש אינו מוקדש כלל אבל הראב"ד ז"ל כתב פריק ליה ומהדר ליה ואפשר דפריק ליה ומהדר ליה משום דר' אבהו דאמר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדאמרינן (ערכין דף כג:) גבי מי שהיה עליו כתובת אשה ובעל חוב והקדיש נכסיו: