נימוקי יוסף על בבא בתרא ה.

וזהוא סיום התוספתא. כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבני אומניות ולשכנו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו מי שיש לו בית בחצר אחרת בני החצר כופין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול בחצר ושאר כל הדברים אין משעבדין [אותו ואם היה שרוי עמהם באותה חצר משעבדין אותו] על הכל מי שיש לו חצר בעיר אחרתבני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם הי' שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל כופין בני [מבוי] זה את זה לעשות להם לחי וקורה במבוי כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ ובן חריץ כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולכתוב להם ס"ת נביאים וכתובים והריא"ף ז"ל כתבה בהלכותיו:

גמ' [בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון וכו']. פי' כשהן גובים לחומת העיר לפי הממון שיש לו לאדם גובין ממנו או לפי הנפשות שיש בביתו גובים ממנו ואפילו לא יהיה עשיר יפרע יותר מעשיר שאין לו כל כך נפשות בביתו ובעיא זו כמו שאומר אם גייסא באה מחמת ממון הם יגבו לפי שבח ממון או אם באה מחמת נפשות ויגבו לפי נפשות ורבי יוחנן השיב לו דגייסא לא אתי אלא על עסקי ממון הילכך לפי שבח ממון הם גובין אבל אם ידוע שהיתה באה על עסקי נפשות מחשבין לפי נפשות וכדתניא בפרק הגוזל בתרא (דף קטז:) שיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר לפניהם מחשבין אף לפי נפשות לפי שהיה סכנת נפשות בדבר אם תעו במדבר וא"ת מ"מ כיון דגייס משום ממון אתי הא איכא סכנת נפשות כדאמרינן (דף עב.) בסנהדרין גבי מחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ותירצו בתוס' דאעפ"כ כיון דאין באין ברצון על הנפשות שאם לא יעמדו על ממונו לא יגעו בגופו אין זה סכנת נפשות:

איכא דאמרי דהכי קא מיבעי ליה לפי קרוב בתים. הקרובים יותר מן החומה הם גובין משום שמשתמשין יותר מן החומה או לפי שבח ממון הם גובים ולפ"ז ידע שעל עסקי ממון הם באין והשיב לו רבי יוחנן דלפי קרוב בתים הן גובין וכתב הרב הלוי ז"ל אבן מג"ש דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא כלל אלא לטפויי קאתי לומר דהאי שבח ממון דאמרן לפי קרוב בתים הוא שאילו עשיר קרוב ועשיר כמותו רחוק גובין מן הקרוב יותר אבל לעולם לפי שבח ממון הם גובין שאילו עשיר רחוק ועני קרוב גובין מן העשיר יותר ממה שגובין מן העני:

והא דמסיק' דלפי קרוב בתים הן גובין דוקא בעיר אבל בחצר גובין לפי שבח ממון בלבד שאין רחוק וקרוב בחצר שכל החצר כבית אחד וכן כתבו ר"ח ז"ל והרב יוסף הלוי מג"ש ז"ל:

ואלעזר בני קבע בה מסמרות. כלומר הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה:

פי' רמא שורא. הוצאת חומת העיר:

כרגא. מס:

שאתה מחבב. שאתה מצהיב להם פנים להמשילם על בניך:

כל קדושיו. של ישראל בידך הן לשמרן:

בלשון ארמי. יתנו תרגום של ישנו כמו ושננתם (דברים ו) ותתנינון:

אם כולם. וכן רובם יהיו עוסקין בתורה כשיגלו בין עובדי כוכבים:

עתה אקבצם. ויחלו מעט כו'. כלומר ואם הם מועטין השונים בין עכו"ם יחלו ממשא מלך ושרים כלומר יתבטלו כמו (במדבר ל) לא יחל דמתרגמינן לא יבטל:

מנדה בלו והלך. דריוש צוה את פחות עבר הנהר על אנשי כנסת הגדולה:

מנת המלך. מסין:

ארנונא. עשירית תבואה ובהמה כדאמרינן בפסחים (דף ו.) בהמת ארנונא ועיסת ארנונא. והריא"ף ז"ל פירש תשורה או ארוחה שעושין למלך כשעובר עליהם והיינו לשון והלך:

בלו. מס המוטל בראש איש ואיש כתבו המפרשים ז"ל דמסתברא דכי אמרינן הכא דרבנן פטירי מכסף גולגולתא ומעשורי תבואותיהם דוקא כגון שהמלך הטיל על בני העיר ליתן כך וכך מחמת מעשר תבואותיהם או מחמת מנין גולגולתם דאז יכולין תלמידי חכמים לומר לא הטיל המלך עלינו כלום אלא בשבילכם אבל אם אמר המלך שיתן כל אחד ואחד כסף גולגלתו ומעשר תבואתו אין עמי הארץ פורעין בשביל ת"ח והיינו דאשכחן דאיכא מרבנן דיהבי כרגא כדאמרינן בסנהדרין (דף כז.) דבר חמא קטל נפשא אתא רב פפא וזכייה ואתא בר חמא ונשקיה אכרעיה וקביל עליה כרגא דכולהו שני והיכי משכחת לה דרב פפא יהיב כרגא אלא ש"מ כדכתיבנא וכן נראה לר"ח ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל. והרנב"ר ז"ל כתב וז"ל וכתב הרב אבן מג"ש בשם רבו הריא"ף ז"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא בתלמיד חכם שתורתו אומנתו כלומר שתורתו קבע ועסקו עראי אבל לא במי שעסקו קבע ואין תורתו קבע:

שרו לי תגראי. התירו דיני קודם:

לפתוח ראשון. בבית הכנסת ולברך ראשון בסעודת מצוה דכתיב בשמואל [א' ט'] כי הוא יברך הזבח וגו':

וליטול מנה יפה ראשון אם קנו דבר בשותפות וחלקו אותה שוה בשוה יטול הוא ראשון החלק שהוא חפץ בו:

פי' רמא. השליך יציאת כריית באר מים חיים לשתות במקום שלא היה ידוע בודאי שימצאו מים חיים מתוקים שיהיו ראויים לשתות:

ודלמא לא מדויל. מלשון דליה כלומר שלא ימצאו מים שיהיו ראוים לדלות נמצא שהפסדת אותם שלא כדין ויתמי לאו בני מחילה נינהו:

אי מדויל. זכות הוא להם לשאוב מהם [ולהשקות ממנו שדותיהן וזכין לאדם שלא בפניו]:

ואי לא מדויל מהדרנא להו. מאי דשקלי מינייהו דהוה להו חובה ואין חבין לאדם שלא בפניו:

הכל לגלי גפא. להציב דלתות העיר כמו (ברכות דף כח.) טרוקי גלי גפא סתימא כמו מצא אחר הגפה דאלו מציאות (דף כה:):

לכריא דפתיא. כלומר תיקון רחובה של עיר שמוכרין שם מיני מאכלים וי"מ לחפור שם באר ברחובה של עיר וכל זה הוא צורך גם לתלמידי חכמים:

בכלוזא. המון עם היוצאין הם בעצמם לחפור:

רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו. שאין דרכן להתבזות בפני עם הארץ וכתבו בתוס' דמשמע לכאורה דכיון שפטורין אפילו אחרים אין שוכרין במקומן:

גרסינן בגמ' [דף ח.] ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו כולהו לקמיה דרבי אמרו עמי הארץ ליתבו רבנן בהדן ואי לא ערקינן אמר להו רבי ערוקו ערקו פלגא בטלו פלגא דכלילא אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן ואי לא ערקינן אמר להו רבי ערוקו ערקו כולהו פש כובס שדיוה אכובס עריק כובס ובטיל כלילא אמר רבי ראיתם שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. פירוש ערוקו לא רצה לכופם משום דניחא ליה דליערקו שהיה יודע דאי ערקי הוה בטל כלילא הא לאו הכי ודאי לאו כל כמינייהו דליערקו דמאחר דשדא מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דידהו ואניכסייהו רמי והכי איתא בירושלמי בריש פרק המניח את הכד [הלכה א] ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר כלומר [רשאי לסתום גדר שדהו שלא יכנסו שם] אע"פ שנכנסין לשדה חברו אבל אם נכנסו המים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותם למקום אחר אלמא כיון שמוטל הנזק על זה לאו כל כמיניה לסלקו מעליו ולהטילו על חברו. וגרסינן תו התם אהין אכסנו פרכא עד דלא ייתון רומאי שרי משח דיניה מאן דייתון רומאי אסיר פירוש אכסנו פרכא חיל המלך מלשון (ע"ז דף ח:) הפרכי וקאמר עד שלא תבא האכסניא עליהם מותר לו לתת שכר שלא יתן כלום באותה אכסניא [אבל] אחר שבאו והוטל המס בשבילם אסור כיון שכבר נתחייב כשפוטר עצמו ממנו הרי הוא כאילו גוזלו מהם: