נימוקי יוסף על בבא בתרא נט.

כי אמר ר' יוחנן. בכל זה דבריו קיימין אמרינן דוקא בש"מ משום דקרא הכי משמע ביום הנחילו דהיינו סמוך למיתתו אבל בבריא לא או דילמא אף בבריא דשמא התורה נתנה לו רשות אף בבריאותו והני מילי בשלא חזר בו ובלשון ירושה דוקא אבל בלשון מתנה לא דאין מתנה לאחר מיתה אלא בשכיב מרע דוקא אי מדאורייתא אי מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו והכא נמי הכי קאמר יירש פלוני בני כל נכסי אחר מיתתו הלכך דוקא בלשון ירושה הוא דבעי אי מהני אי לא היכא שלא חזר בו אבל אם חזר בו פשיטא כשם שיכול לחזור בשכיב מרע יכול לחזור בבריא וכתב ה"ר יצחק אלפסי ז"ל דהאיך בעיא לא איפשיטא הילכך לא עבדינן עובדא בבריא וכן כתב רבינו האי דלא איפשיטא והר"ש ז"ל כתב כן בפירוש הלכך בבריא עבדינן כרבנן שאין יכול להעביר נחלה מזה לזה בלשון ירושה ואפילו תפס מפקינן מיניה דלאו דידיה שקל דכיון דדבריו בטלים נמצא שהיורשים אחרים מוחזקים בנכסיהם:

לא עשאה אלא אפוטרופא. דלכבודה נתכוין כדי שיהיו כפופין לה והאיך מילתא מתלתא מילי שהם הלכתא בלא טעמא כדאיתא (בכתובות) וגיטין (דף יד.) שדברי נבואה הן שאנו סותרים המתנה מדעתנו והא דמשמע מהכא דבכל ענין עשאה אפוטרופא אפילו יכתבו לה לאחר מיתתו ואף על פי דאין שטר לאחר מיתה ופירש ה"ר יונה ז"ל דהכא מיירי כגון שאמר תנו כל נכסי לאשתי ואחר כך שאלו ממנו אם יכתבו לה את השטר והודה שיכתבו לה דודאי ליפות כחה נתכוין אי נמי שפירש ואמר תנו לה כל נכסי וכתבו לה שטר לזכרון בעלמא אי נמי תנו לה כל נכסי ואף כתובו דמשמע דלא אמר כתובו אלא ליפות את כחה אי נמי אפילו לא אמר אלא תנו לה כל נכסי וכתבו לה שטר דדוקא בכתבו ותנו הוא דבעינן שייפה כחו כההיא דתניא [דף קלה:] הבריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ותנו לו את השטר ומת אין כותבין ונותנין אלא אם כן מיפה את כחו כגון דאמר אף כתובו משום דחיישינן דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל בשכיב מרע שמתנתו קונה בלא שטר וגם לא אמר כתבו ותנו [אלא תנו וכתבו] אימא לא הזכיר את השטר אלא לזכרון דברים בעלמא ומיהו צריך עיון דשמעתין לקמן [דף קלו.] לא קרי יפוי כח אלא בשאמר אף כתבו וכן כתב לקמן הר"ש ז"ל גבי הא דאמרינן כתבו ותנו דלאו דוקא אלא הוא הדין אם אמר תנו וכתבו לא חשיב יפוי כח עד שיאמר אף כתבו. ושכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר כדי דבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור בו ממתנה ראשונה נתכוין אלא ליפות כחו שיהא לו לראיה הלכך העדים כותבים מה שצוה בפניהם ואין כותבין ואמר לנו כתבו ותנו לפי שנמצאו מבטלין בכך את המתנה וכתב הוא ז"ל וז"ל נראה בעיני שאם אמר כתבו ותנו כל נכסי לאשתי ואינו מיפה את כחה אפילו אפוטרופא לא עשאה שהרי זה כדרך הקנאה בה לעשותה אפוטרופא ושמא לא גמר להקנותה אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומסתברא דאע"ג שהאריך לשון השטר בדרך שופרא דשטרא וכתב מעכשיו ולאחר מיתה תלך ותחזיק ותזכה במתנה זו אפילו הכי לא עשאה אלא אפוטרופא שהרי זה מתכוין לעשותה אפוטרופא בלשון מתנה ליפות את כחה דליפוק לה קלא שהנכסים שלה ולישתמעון מילה הלכך מהאי טעמא נמי הוא כותב שטר זה בכל שופרא דשטרא וכדרך שטר מעליא. אמר המחבר וכל היכא שלא עשאה לאשתו אלא אפטרופא הדבר פשוט שלא מחלה כתובתה ולא אמרו [ברי"ף סוף סי' תתנד] דאמרה שתינא יומא במאני יקרא אלא בנותן לה מתנה גמורה וכן מוכיח לקמן בשמועתנו ולזה הדעת נוטה וכן פירשו בתוספות וכן כתבו משמו של רבינו האי גאון ז"ל ואין לחוש לדברי החולקים על זה וכן נראה דעת מורי [הרא"ה] עכ"ל הריטב"א ז"ל עד כאן. מיהו אם פירש בשטר שהוא מקנה לה הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופסות אי נמי שפירש בשטר שתהא רשאה למכור ולתת במתנה לאחרים ודאי קנתה ולפי שלא היו רגילים לכתוב לשונות הללו בטופסי דשטרי לפיכך תקנו חכמים בסתם כותב שלא עשאה אלא אפוטרופא עכ"ל:

פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפטרופא. כדי שיהיו אחיו כפופין לו ולא אמרינן מתנה הוא דיהיב ליה ושיעביר הנחלה משאר בניו ואע"ג דתנן לעיל [דף קל. ע"ש] האומר יירשני בני נאמן דקי"ל כר' יוחנן בן ברוקא בבן בין הבנים וכ"ש במתנה דהא רבנן דפליגי בירושה מודו במתנה תירצו ר"ח ז"ל ורבינו האי גאון ז"ל והרב אלפסי ז"ל דמתני' באומר והכא בכותב כלומר דכיון דהלכה בלא טעמא היא נקטינן מילתא כדאיתא. עוד פר"ח ז"ל דכיון דכותב אית ליה קלא משום שטרא ואפוטרופוס ניחא ליה דליפוק עליה קלא כי היכי דלישתמעון מיליה היינו טעמא דאמרינן ודאי דבכותב לאפוטרופסות נתכוין והא דאמרינן לקמן הכותב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה משמע דאפילו בשכותב כל נכסיו לאחר אם הוא ראוי ליורשו אע"פ שיש גם כן אחרים הראויים ליורשו זה נוטלן משמע דבכותב נמי קנה תירץ הרב אלפסי ז"ל דהתם באח בין האחים או בת בין הבנות דלא אמרו שלא עשאו אלא אפטרופא אלא בבן בין הבנים וכן באשה דקפיד טפי ביקרייהו אבל בכולהו אידך אע"פ שראויים ליורשו קנו כיון דלית לן למימר בהו טעמא דקפיד ביקרייהו אי נמי מצינן למימר כיון דמתני' כולה ר' יוחנן היא כדאוקימנא לעיל ומיירי בלשון ירושה א"כ דוקא כשנתן בל' ירושה או שלא פירש לשון מתנה מפורש אלא אמר כל נכסי לבני לפלוני לבדו דכיון שאמר על מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע ואז הוא דקנה כולן אבל בלשון מתנה מפורש לא חזינן לרבי יוחנן בן ברוקא דאיירי בה וגם רבנן דפליגי בירושה ומודו במתנה לא חזינן דאיירי בכל הנכסים אלא בריבה לאחד ומיעט לאחד הילכך היכא דאמר כל נכסיו אין לנו לומר שיהיו דבריו קיימין והיא מתנה אלא דוקא בלשון ירושה (ועוד) דלא משתמע ביה לשון אפטרופסות דיורש לא מקרי אפטרופסות אלא יורש גמור אבל בלשון מתנה מפורש אפטרופסות מתנה מועטת מיקרי וכן בכותב דוקא הוא דאמרי לא עשאו אלא אפוטרופא ובלשון מתנה וכדמשמע ובכל נכסיו דוקא אבל אם שייר בין קרקע בין מטלטלין קנתה היא או בנו קנין גמור כדאמרינן בפ' מי שמת [דף קנ:] חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן וכו' ואמרינן נמי התם הלכתא מטלטלין הוי שיור ומיהו אם כתב כל נכסיו אפי' כתב קנין בשטר לא אמרינן דקנייה גמורה היא דהכותב כל נכסיו סתמא קאמרינן ל"ש בקנין ול"ש בלא קנין דהא קאמרינן שהוא מיפה כחה בדרך הקנאה דלישתמעון מיליה הלכך מהאי טעמא נמי ה"ה בקנין:

אפילו קטן המוטל בעריסה. אע"ג דהשתא לאו בר הכי הוא אימא לכשיגדל דבעי דלישתמעון מיליה ויהיו כפופין לו כיון דאפשר דעביד להכי ולא נימא לעולם שרוצה להעביר הנחלה מאחרים אלא דוקא בהני אחריני שאי אפשר לתלות בהם טעם אפוטרופסות: