נימוקי יוסף על בבא בתרא נח:

גמ' התורה נתנה וכו'. פי' בפשוטין דבדידהו משתעי רישא דקרא ונראין הדברים דדוקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת שאם לא כן מצינו מתנה במקצת שאינה צריכה קנין כשאמר בלשון ירושה במי שראוי ליורשו ואפילו באומר לו חצי נכסי לך וזו לא שמענו בכל התלמוד אלא ודאי כדאמרן כנ"ל הריטב"א:

שנוטל בראוי כבמוחזק. דהיינו בנכסים הראויין לבא לאביו אע"פ שלא החזיק אביו בהם בחייו משום דלא כתיב גבי פשוט אשר ימצא לו כמו גבי בכור דדרשינן ליה פרט לשאינו מצוי דהיינו ראוי ואם פשוט דדינו חמור שנוטל בכל ענין אמר קרא שיכול האב להעביר ממנו הנחלה. [בכור לא כ"ש] ת"ל לא יוכל לבכר. משמע מהכא דאע"ג דתנן במתני' [דף קכו:] ריבה לאחד ומיעט לאחד דבריו קיימין אפי' בתורת ירושה כדפירשנו לעיל דקי"ל כר' יוחנן בן ברוקא וכ"ש בלשון מתנה דאפילו רבנן מודו מיהו לענין חלק בכורה יש לחלק דר' יוחנן בן ברוקא מודה דבלשון ירושה אינו יכול למעט חלק הבכור מדכתיב לא יוכל לבכר אבל בלשון מתנה שהיא מחיים ועדיין אין לו לבכור חלק בה יכול לסלקו ממנה והיינו דתנן [שם] והשוה להם את הבכור דבריו קיימין:

מה לי הורה מה לי הלכה מ"מ כולהו ס"ל דהלכה כר' יוחנן אם כן במאי קא מיפלגי:

הלכה עדיפא. דאילו הורה אפשר שהשומע או הרואה טעה כי שמא מה שפסק הפוסק משום טעם אחר הוה:

הלכה עדיפא. פי' דמשמע הלכה לדורות דאילו הורה יש לומר שהיתה הוראת שעה ומר סבר מעשה עדיף דמעשה כהלכה משמע מן הסתם עד שיאמר בפירוש הוראת שעה:

מעשה רב. דהיינו הורה שראה שעשו מעשה כמוהו:

לא מפי תלמוד. כמו שכתוב במקצת משניות דתנן והלכה כדבריו דשמא דברי יחיד הן עד שיפסקוהו האמוראים בגמ':

לא מפי מעשה. הכתוב במתניתין ובברייתא ואחרים חולקים בו עד שיאמר בגמ' הלכה למעשה:

ואם שאל ואמרו לו הלכה ילך ויעשה. כל ימיו בענין זה וא"צ לשאול בכל פעם ופעם באותו ענין עצמו ואפי' בדדמי כדאמר בערובין (דף כא:) ואסברא בדדמי להו לפי שאי אפשר לדינין המאורעין שימצאו בכתב. ובטריפות בלבד הוא שלא ידמה:

עד דאמינא לכו הלכה למעשה. דכשיבא מעשה לאדם ירא לדון ומכוין את לבו יותר:

לא מפי תלמוד. ומיהו באמור במתני' לא זזו משם עד דקבעו הלכה כמותו אין לך פסק גדול ממנו כדאיתא פרק קמא דפסחים [דף יג.] וכתבו המפרשים ודוקא ר' יוחנן הוא דקאמר הכי לתלמידיו כדי שילמדו ממנו ויהיו כולם יראי הוראה ועוד דשמא יתבונן בו יותר ויתחדש הדין אבל אנו אין לנו אלא מה שפסקו לנו האמוראים כדאמרי' בב"מ (דף פו.) רבינא ורב אשי סוף הוראה ועל מי נסמוך עוד אם לא נסמוך עליהם:

פירכא. שהיה נראה להם כטועה בדבר משנה דקי"ל דהדר דינא והיינו דקאמר ואי לית לי טעמא הדרנא בי דאילו בטועה בשיקול הדעת הא קי"ל (סנהדרין דף ו.) דקם דינא ואפילו לא אשכח ביה טעמא לא הדר ביה למקרעיה:

אחר מיתה לא תקרעוניה. שמא אם הייתי קיים אמרתי בו טעם או שמא גם אתם תמצאו בו היום או מחר איזה טעם ולאו מדינא היה אומר להם כן אלא משום כבודו שזהו כבודו שהתלמיד חייב לרב שלא יסתור את דבריו וכיון שכן לא תגמרו מינה במעשה אחר אפילו כאותו ממש:

דאין לדיין לדון אלא מה שעיניו רואות. וכדילפינן בסנהדרין (דף ו:) מקרא דכתיב ועמכם בדבר המשפט:

בריא שהנחיל נכסיו ריבה לאחד ומיעט לאחד יהיו דבריו קיימין לר' יוחנן בן ברוקא כדין ש"מ דאילו לרבנן ליכא למבעי דאפילו בש"מ אין לו רשות אלא בלשון מתנה ואילו בלשון מתנה ליכא למיבעיא בבריא היאך דאי במקנה באמירה אין דבריו כלום שלא תקנו אלא בש"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו ואם כשהוא נותן מחיים בקנין ושטר כראוי פשיטא דמהני אבל לרבי יוחנן ב"ב שיש גזירת הכתוב שיכול להנחיל לכל מי שירצה בלשון ירושה קא מיבעיא לן אי דריש קרא אפילו בבריא שיחלק נכסיו בלשון ירושה כמו שירצה ויהיו דבריו קיימין כל זמן שלא חזר בו וכן נראה מכולה סוגיא דשקלינן וטרינן בלשון יירתון וכדר' יוחנן בן ברוקא דאמר ר' יוחנן בן ברוקא שיכול לתת כל נכסיו בלשון ירושה באומר פלוני בני יירש כל נכסי אבל לא בכותב כדלקמן אי נמי יכול לרבות לזה ולמעט לזה אפילו בלשון ירושה ואפילו בכותב וכגון דלא יהיב כל נכסיו וכדאמרי' בפרק מי שמת [דף קנ:] חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם א"נ בלשון ירושה מבורר ואפילו כל נכסיו דמסתבר טעמיה כיון דבלשון ירושה ממש נתן לו כל נכסיו וכדלקמן ומשמע ליה אפילו בכותב: