נימוקי יוסף על בבא בתרא נח.

לימא תהוי תיובתיה דר"ל. דאיהו נמי סבר דלא מהני אלא בכה"ג שפירשנו לעיל שאמר המתנה בין שתי הירושות ובלשון שנתתים שכוללת שגם מה שאמר בלשון ירושה הוה כלשון מתנה אבל פשיטא דאם אמר תנתן לפלוני שדה פלוני ויירש [פלוני] שדה פלוני לא ואלו הכא הא אפילו אמר הכי אמרינן דמהני בשאמר נכסי לך למי שאין ראוי ליורשו שהוא לשון מתנה שהגוף מחולק והממון מחולק ואחריך יירש פלוני נמי הכי (הוי) אמרינן דמת ראשון קנה שני אע"ג דלראשון מתנה ולשני ירושה דבאחר שאינו ראוי ליורשו לא מהניא אלא מכח המתנה שאמר לראשון:

ותסברא והא פסקינן כוותיה דריש לקיש בהני תלת והך היא חדא מינייהו ואי ברייתא הוי תיובתיה לא הוה פסיק רבא כל כך בפשיטות כוותיה:

אלא (ודאי) לא קשיא כאן תוך כדי דבור. ברייתא דקתני קנה מיירי דתוך כדי דבור שנתן לזה יירש לזה ולפיכך מהני לשון המתנה של זה לזה כאילו אומר לשון המתנה גם לזה. והא דר"ל איירי דלאחר כדי דבור שנתן לזה יירש לזה ואחר כדי דבור הוי הפסק הלכך לא מהני ופסקו הגאונים ז"ל דהא דאמרינן ירושה אין לה הפסק אפילו אמר למי שראוי ליורשו בלשון מתנה בפירוש ירושה היא ואין לה הפסק :

אמר המחבר ונראה שהלשון מסייען קצת דאמר דאין זה לשון מתנה ולא קאמר שאינו לשון מתנה אלא כלומר מתנה היא אלא שאין לה דין מתנה דעלמא שיש לה הפסק אלא דין ירושה דעלמא דאין לה הפסק ומ"מ האומר נכסי לך מחיים ואחריך לפלוני בקנין כראוי אין אומרים ירושה אין לה הפסק וכן דעת מורי נר"ו הריטב"א ז"ל ונ"ל דמיירי אפילו אמר לראשון בלשון ירושה ממש ולא אמרינן שדבריו סותרין זה את זה כיון שפי' כל כך ע"כ והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ היאך נמצא ידינו ורגלינו במתנת ש"מ שהיא בתנאי והלא אינה חלה לאלתר המתנה עד גמר מיתה שצריך שיקיים התנאי קודם וכל שאינה חלה לאלתר אלא לאחר זמן אינה קונה משום דחלה עליו ירושת תורה של יורש ורב [עוירא] אמר אין לה הפסק ומעשים בכל יום בש"מ שנותן לאחר זמן ובתנאי ותירץ הרמב"ן ז"ל אפשר לומר דלא דייקי בה כולי האי אלא אמרינן התורה נתנה רשות לאב להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מהיורש ורב אחא בר עוא בנכסי לך דוקא קאמר [שהמוריש הורידו לנחלה בפירוש] דכיון דאתחיל בירושה דתורה שוב אינה נפסקת ממנו הלכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו יירש פלוני זכה בהם וצ"ע עכ"ל. ומיהו מגדולי המפרשים ז"ל סברי דאע"פ שלא הורידם בפירוש בנכסים כיון שמדעתו יורדין לנחלה זוכין בכל הנכסים מדין ירושה ושוב אין לה הפסק אלא דלענין מתנה בתנאי שאני דכיון שאין עכבת ירידת האח' מחמת שירצה זה שירדו בה יורשיו אלא מחמת קיום תנאו כשקיים התנאי זכה בהם למפרע משעת מיתתו דלגבי ש"מ אע"פ שלא אמר מעכשיו כיון דבתנאי בעלמא תלה ליה למילתיה מעכשיו משמע והא דרב אחא בר עוא אע"ג דאמר ואחריך ואמרינן דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הא קיימא לן כרשב"ג דאמר [דף קלז.] דאם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר ומה שאמר אחריך מה שתשייר אחריך קאמר וכדפי' לעיל אם כן בזה שהוא יורש תלוי עכבת האחד וכבר אמרנו דבכה"ג כיון שזכה הראשון שראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק ולכך צריך לדקדק בדברי ש"מ כשנתן מתנה לאחר זמן אם היא בתנאי אם לאו דאם יש בה תנאי דבריו קיימין ואם לאו אינה מתנה דירושה אין לה הפסק ולפי דברי הרמב"ן ז"ל אפילו בתנאי נמי אם דקדק להנחיל ליורש תחלה אינה מתנה:

אמר המחבר והנכון בזה מה שתירץ רבינו הגדול ז"ל שלא נאמרו דברי רב אחא בר עוא אלא כשהיורש זוכה מכח נחלת מורישו שמחזיקו בנכסים כאומר נכסי לך אבל כל שאין היורש בא מכח ירושה תקנת החכמים ז"ל היא דתהני מתנת ש"מ ושאינה כירושה ממש אלא הוא זוכה מיד ז"ל הריטב"א ז"ל כמפורש דעת הרמב"ן ז"ל:

ומה שהעלינו דבתוך כדי דיבור מהני מתנה דחד לירושה דאידך היינו כשאומר יירש פלוני שדה פלוני ותנתן לפלוני שדה פלוני בוא"ו אבל אם אמר תנתן אפילו באדם אחד ובשדה אחת [לא] מהני לכ"ע אם אמר יירש פלוני שדה פלוני תנתן לו כיון שלא אמר ותנתן שהוא"ו מוספת על ענין ראשון לא מהני לשון המתנה ללשון הירושה אלא אמרינן בהא תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון כמו שכתבנו לעיל כן פסק הרשב"א ז"ל גבי שדה אחד ואדם אחד:

והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי. ולא הוי הפסק אלא כמי שמפרש [דבריו] והולך אבל אם אמר שני דברים סותרים זה את זה יש אומרים תפוס לשון ראשון וי"א תפוס לשון אחרון ולמעלה מפורש הדין ואם אמר בפירוש חוזרני בי הכל מודים דהויא חזרה ופי' הטעם בשם הראב"ד ז"ל דכיון דגם אף לגבי קריאת שמע אינו הפסק כדאמרינן שואל מפני היראה אף בכל דבר תקנו שלא יהא הפסק נראה מדבריו דהא דאמרינן שואל מפני היראה לאו דוקא בדבר שיש בו שום פחד סכנה אלא אף מי שחייב לכבוד שמים כגון רבו ובלבד שלא יאריך אלא כדי לומר שלום עליך רבי שהוא תוך כדי דבור הנאמר בכל מקום ור"ת פירש הטעם מפני שהתלמיד פעמים שמוכר או קונה ובתוך הדברים רבו עובר וצריך לתת לו שלום ואי לא מצי למהדר ולפרש דבריו משום הפסק זה יפסיד בכך והיינו דאמרינן במסכת נזיר (דף כ:) אי הכי לא שבקת רווחא לתלמידא ויש בו תקנת השוק והשוו חכמים מדותיהם אף במקום שאין לחוש והלכתא כל תוך כדי דבור כדבור דמי לבד מעבודת כוכבים וקידושין:

אמר המחבר כל תוך כדי דבור וכו'. אפילו החזיק בגוה במשיכה או הגבהה דעת הריטב"א ז"ל ויש חולקין פי' שאם אמר לעבודת כוכבים אלי אתה ובתוך כדי דבור חוזר בו לאו חזרה היא וחייב והיינו דמסיים בה בפרק בתרא דנדרים (דף פז.) חוץ ממגדף והכא לא חשיב לה דבכלל עבודת כוכבים היא וכן מסיים בה חוץ ממגרש והכא לא חשיב לה דבכלל קדושין הוא דלכל מילי אתקש יציאה להויה ובקדושין אילו אמר תוך כדי דבור בפירוש חוזרני בי אפ"ה בעיא גט ורבינו שמואל ז"ל פירש דעבודת כוכבים ר"ל נמי שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים ובתוך כדי דבור חוזר בו אפ"ה נאסר משום חומרא דעבודת כוכבים דכתיב שקץ תשקצנו וכן צריכה גט משום חומרא דאשת איש ואם בא אחר וקידשה קודם הגט צריכה גם מן השני גט. אלא שהראשון מן התורה והא שפירש הר"ש ז"ל בהא דעבודת כוכבים אינה כדאיתא בתוס':

מתני' שהתנה על מה שכתוב בתורה. לעקור הנחלה ממי שראוי ליורשו שהבת ראויה יותר מאחרים וכן בן קודם לבת בגמ' מפרש מתני' מני ומשמע דרבי יוחנן בן ברוקא לא אמר שיכול ליתן בתורת ירושה כל נכסיו לאחר אלא כשהוא ראוי ליורשו אבל לאחר (וכדפירשנו) הוה מתנה על מה שכתוב בתורה לא אמר כלום וכן אמר תלמודא לעיל [דף קכח:] האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסי נאמן כרבי יוחנן בן ברוקא [ולא אמר] אפילו באחר אלא ודאי כדאמרן ומתני' כולה ר' יוחנן היא וה"ק שר' יוחנן בן ברוקא וכו':