נימוקי יוסף על בבא בתרא נו:

גרסינן בפרק עשרה יוחסין (דף עד.) אמר ר"נ שלשה נאמנים על הבכור ואלו הם חיה ואביו ואמו חיה לאלתר אמו כל שבעה אביו לעולם. פי' דלכולן איכא למיחש שמא החליפוהו אחר זמן זה מפני שיד הכל בו אבל תוך זמן זה דרך שהאם חוזרת על בנה תמיד להניקו מפני רוב חלב שבה וליכא למיחש לחלוף. אביו לעולם שהתורה הימניה לאב כדכתיב יכיר כדפירשנו:

אמר ר' יוחנן [כו'] אינו נאמן. שאינו יכול לעקור ממנו נחלה כיון שהכירו ואמר בני הוא שלא נתן לו התורה הבחנה אחר הבחנה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולומר מפני שהיה [אהוב] לי כבן קראתיו בני דנהירא לן שאם היה עבדו לא היה קורא אותו בני בשום אהבה בעולם שאין דרך לקרוא לעבד בשם בן א"כ היה רוצה עתה לסתור דבריו ולאו כל כמיניה ופירש הר"ש ז"ל דאפילו תוך כדי דבור אינו יכול לחזורבו:

אבל אם קראו עבדו נאמן כשאומר אח"כ שהוא בנו מפני שאינו סותר דבריו אלא מפרש שדרך הוא לקרוא לבנו בשם עבד:

ומקשינן ליה מהברייתא שאע"ג שמשמש לו תשמיש העבדים והיה יכול לומר משום זה קראתיו בשם עבד אפ"ה אינו נאמן כשאומר אח"כ בני הוא ואע"ג דהשתא אית ליה מגו דאי בעי יהיב ליה לכולהו נכסי אין אדם נאמן לסתור הודאתו בשום מגו כך פירש מורי נר"ו הריטב"א ז"ל וכן נראה לי אפילו לפי המסקנא והיינו דיהיב טעמא ר' יוחנן למילתיה ולא קאמר טעמא משום מגו אלא אמר שאינו סותר דבריו דמשתמש ליה וכו' תדע דכשאומר למוכס עבדי הוא שוב אינו נאמן לומר בני הוא משום דהוי סתירת דבריו דהשתא ליכא למימר טעמא כלל כיון דאיכא פסידא ואע"ג דאיכא מגו לא מהימן עד כאן ומשני טעמא [דברייתא] הוי משום דקרי ליה עבדא מצר מאה. כלומר שסמוכין עליו מאה דינרין וכל כך לא היה מגנה אם היה בנו אבל לעולם כר' יוחנן קי"ל היכ' דלא קרי ליה אלא עבדי:

במכס. שאינו חק המלך הם כמו גזלנים ומותר להבריח מהם המכס ומנהג הוא שלא יפרעו המכס בעד בניהם ולפיכך נאמן כשאמר אחר שעבר המוכס שהוא עבדו אבל כשאמר למוכס שהוא עבדו אם לא היה אמת מדוע היה משקר לנזקו:

שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא כל הטוען לחברו טענה כזו [זה] גנבת לי נאמן הלה לומר אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה ואע"ג דהכא מיירי בעבד דאפשר שנכנס מאליו בביתו של זה ותנן בחזקת הבתים (דף לו.) הגודרות אין להם חזקה היינו לאלתר דוקא אבל הכא מיירי שהחזיק בו ג' שנים א"נ בעבד קטן המוטל בעריסה או שאין לתובע עדים שהיה שלו ומ"מ אם אמר הנתבע למערער רצונך השבע וטול אם לא אמר ליה לפני ב"ד יכול לחזור בו קודם שישבע הלה דלאחר שישבע אינו יכול לחזור בו ולומר משטה הייתי בך בשום טענה בעולם דהוה כאילו א"ל אני מאמין לך שהדין עמך אם תשבע וכיון שהאמינו שוב אינו חוזר ומגיד ואם א"ל בפני ב"ד רצונך תשבע וטול וקבלה הלה הוי כאילו צוו כן הב"ד ואע"פ שלא נשבע זה עדיין אינו יכול הלה לחזור בו וה"ג נשבע כלומר מתי שירצה שזה אינו יכול לחזור בו מעתה כיון שקיבל עליו הלה בפני ב"ד. אי נמי גרסינן ונשבע בשלא קיבל בפני ב"ד כלומר כשאמר לו רצונך תשבע ותטול ונשבע אינו יכול לחזור בו כיון שנשבע וכן כתבו האחרונים דבפרק המפקיד (דף לד.) מוכח שאם קבל בפני ב"ד אפילו שעדיין לא נשבע אינו יכול לחזור בו הלה וכן אם א"ל נאמן עלי אבא או אביך אע"ג דפסולין לו לעדות ולדון כדילפינן מלא יומתו אבות על בנים ואפילו שלשה רועי בקר שפסולין לכולי עלמא משום שסתמא גזלנין נינהו שרועין בהמותיהן בשדות אחרים ולא מבעיא בענין מחילה שהוא מחול כשהאמין לאחד מאלו ואינו יכול לחזור ממאמרם אלא אפילו באתן לך שהוא מוחזק בו ולא אידך צריך ליתן לו כדאמרינן הכא נשבע וניטל הרי התם כיון שאמר ליה אבא או אביך הדין הנראה להם יהיה דין או השלשה רועי בקר צריך ליתן ולקיים מאמרם אחר שגמרו דינם ופסקו ליתן אבל קודם גמר דין יכול לחזור בו שהרי לא קבל בפני ב"ד וגם אין בזה שבועה:

[ורב נחמן אמר בע"ח גובה מהם] היכא דאין ליתומים נכסים שיגבה מהם בע"ח גם לא יגבה מן העבדים אף על גב דאיתקש לקרקעות כדנפקא לן מוהתנחלתם אותם וטעמא משום דדוקא בקרקעות שהוא דבר קיים הוא דבע"ח סמיך עלייהו אבל לא במטלטלי ועבדי מיהו כבר כתבנו דתקנתא דבתראי היא שיהא בע"ח גובה אף ממטלטלי דיתמי:

מקרא דלא יומתו אבות על בנים נפקא לן דאבות להדדי [א"נ בנים להדדי] שהם שני בשני מפסלי בין לדון בין להעיד ופסק רבי אבא דשלישי שהוא בן חנוך שהוא בן בן ראובן כשר לבן שמעון שהוא שני ורבא אמר אף לשמעון שהוא ראשון וה"ל שלישי בראשון אע"ג שהיה נראה ששקולים עם שני בשני והכי הלכה דלא אמרינן לית הלכה אלא כמר בר רב אשי דאכשר בן בן חנוך לראובן משום שהוא שלישי בראשון ואנן ס"ל דאפילו באבא דאבא עד כמה דורות פסול דרבנן תקנו בכל יוצאי יריכו דבן ירך אביו הוא ואין לך שיעור עד אברהם אבינו ע"כ. [זו היא שיטת רשב"ם. ותוספות לא כתבו כן גם האשר"י] וקי"ל התם בפ' זהבורר (דף כח:)דבן חורגו שהוא בן בן אשתו כשר אבל לבן אחי אשתו פסול משמע משום דבן חורגו הוי טפי שלישי בראשון מבן אחי אשתו וטעמא דאב ובן או אם ובן הוו ראשון ושני אבל שני אחין הוו ראשון בראשון אע"פ שגדולי המפרשים כתבו שהאב ובן ה"ה דלהוו ראשון בראשון כשני אחים והוו מכשרי באבא דאבא דאבא [דהוי רביעי בראשון וחשיב שלישי בראשון אף לרבא] ולפי זה הא דאמרינן הכא לית הלכתא כמר בר רב אשי אינו משום תקנתא אלא משום דהוו שני בראשון כיון שהגאונים סברי דאב ובן כשני אחין אם כן הוו ראשון בראשון: