נימוקי יוסף על בבא בתרא נה.

אמר המחבר ואי קשיא להאי גרסא למה ליה לנותן למימר ובתרה לירתה פשיטא דיורשיה יורשין אותה הא לא קשיא כלל שאילו לא אמר ליורשיה האי סבתא היתה יכולה למכור ולתת ואפילו לכתחלה והשתא אפילו לרשב"ג אסור לה למכור ואינה רשאה לכתחלה ועוד כי בעלי חובותיה של זקנה היו גובין מיורשיה ועכשיו אינם גובים שאינם יורשים אלא מכח הנותן דשעבוד אינו מכר לענין זה וגם אילו נתנה לה סתם ונתנה במתנת שכיב מרע מתנתה מתנה ועכשיו אינה מתנה שכבר קדמו אחריך כדאיתא לקמן [שם] וזה ברור ומיהו גם המפרשים שפירשו דמעכשיו הוא כדפירש' דמסתמא כי אמר ובתרה לירתה או ואחריך לפלוני ר"ל מעכשיו דאי בלאחר מיתה זה היכי ירית לה ואפילו [הכי] הוי ראוי לדידהו הם נמי מודים דכשאמר בפירוש מעכשיו כלשון הרב ז"ל שירית בעל ולא מטעם הרב אלא משום יתורא דלא צריך ליה למימר מעכשיו דבלאו הכי נמי משמע הכי אלא ודאי להכי אתא לומר שיהיה כמהיום כדי שיזכה בו בעל דהא קי"ל כר' עקיבא דדריש יתור לשון לעיל בפרק המוכר את הבית [דף סד.] גבי בור ודות ואע"ג דאמרינן לעיל [דף סט:] דאם מכר שדה משמע כל האילנות ואם כתב דקלין ותאלין הוצין וציצין שופרא דשטרא הוא דמשמע דלא דרשי יתורא נראה לי לחלק דהכא מה שפירש ממש היה נשמע בלא פירוש לא פחות ולא יותר וכן הוא בבור ודות אבל גבי שדה אינו מוכרח שישמע במכירת השדה כל האילנות אלא בשדה זה אבנים וענינים אחרים שפירש לעיל [דף סח:] ואע"פ שמדינא נמי נכלל בו כל האילנות מ"מ אפשר לערער בו על כן הוי שופרא דשטרא והיאך גירסא שכתבנו נכסי לסבתא ובתרה לירתה היא הנכונה ולא גרסינן ובתרה לירתאי דלירתאי הוי כאילו שייר לעצמו ואז לא אמרינן דאם זבנה זביניה זביני כדאמרינן בסוף פירקין [דף קלז:] דעד כאן לא קאמר רשב"ג דאם קדם ראשון ומכר מה שמכר מכר אלא לאחר אבל לעצמו לא דלעולם מניח לעצמו גוף הקרקע ואינו נותן אלא הפירות וא"כ לא הוי ראוי והוה ירית בעל ואנן אמרינן הכי דלא ירית:

גרסינן בגמ' [דף קכו.] אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתברא טעמיה דרב אסי בענבים שבצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום מעיקרא ענבי והשתא חמרא כדאמר רב עוקבא ליתן לו דמי היזק ענביו הכא נמי ליתן לו דמי היזק ענביו:

שמיחה. ואמר לאחיו תנו לי חלקי בנכסים ואני אשביח חלקי ונתעצלו אחיו ולא חלקו ושבחו כגון שבצרו ענבים ומסקו זיתים השביחו בחלקו בעבורו כיון שאין בו שינוי אלא שנותן להם הוצאה כדין יורד לתוך שדה חברו שלא ברשות הא דרכום כיון דמעיקרא ענבים והשתא יין כיון דאישתני והשביח מחמת היתומים אינו נוטל בו פי שנים ומשמע טעמא דמילתא דכיון דאינו נוטל מדינא במה שהשביחו היתומים אלא מפני שמיחה די אם נוטל משום מחאתו במה שהיה נמצא בידו ומוחזק בו קודם לכן אבל יין שלא היה נמצא בידו כן אינו נוטל אפילו אם מיחה אלא דוקא דמי היזק ענבים כגון שאם נשפך היין יפרעו לו ענביו בצורין ולא מחוברין או אפילו אינו נשפך יכול לטעון שיפרעו לו דמי ענביו שהיה רוצה אותם לעשות מהם צמוקים שישוו יותר כיון שדרכו אותם בלא מצותו לאו כל כמינייהו דליפסדו ליה בידים: