נימוקי יוסף על בבא בתרא נד.

ובדקל קטן שהניח להם אביהן ואלים. כלומר נתעבה אפילו רבנן מודו דשקיל ביה שנים דמוחזק מיקרי לפי שעדיין שמו עליו אי נמי ארעא ואסקה שירטון שהביא הנהר תבן וקש ממקום אחר כשעבר על אותו שדה ונעשה זבל ונתעלה השדה והשביחה בכך:

הניח פרה. מעוברת אף על פי שהוכר העובר כחפירה והוו שיבולי הוו לרבנן ואין נוטל בולדות פי שנים:

חפירה. שחת שלא הביא שליש ונעשית שבלים אי נמי דקלים שהפריחו ואחר מיתת אביהם נעשו תמרים רבי סבר בהאי שבחא דממילא שבח בלא טורח היתומים ובלא הוצאה כבמוחזק בחיי אביהן הוא והבכור נוטל פי שנים ורבנן סברי [כיון] דאישתנו שמם דמעיקרא לא שבלים מיקרו ולא תמרי מיקרו ולא מיקרי מוחזק בחיי אביהן אלא ראוי והיינו נמי דתני רמי בר חמא דבכה"ג הוי שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן:

בשאר ספרי דבי רב. קרי למדרש של וישלחו מן המחנה עד סוף ואלה הדברים. ספרא דבי רב היינו תורת כהנים ברייתא של ספר ויקרא. מכילתא קרי למדרש של ואלה שמות מהחדש הזה עד סוף הסדר:

נראה לי דפרה רועה באפר ונתפטמה כדיקלא ואלים היא ונוטל בה בכור פי שנים והא דפליגי רבנן עליה לעיל היינו בשילדה דוקא דאין לך שבח דאישתני גדול מזה:

גרסי' בגמ' [דף קכד:] אמר רבא אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי סבר מטין איתמר. מטין בני הישיבה לדעת רבנן וכיון דלא איפסיקא הלכתא כוותייה בהדיא אם עשה כרבי עשה אי נמי מטין לדעת רבי וכיון דרבים פליגי עליה ולא איפסיקא הלכתא כוותייהו להדיא אסור לעשות הדין כמותו לכתחלה ואם עשה הדין כמותו עשוי ומדלא הביאה הרב ז"ל בהלכותיו משמע דהכא לענין חפירה ושלופפי לא קי"ל כוותיה וכ"כ ר' שמואל ז"ל דלא סמכינן אהאי פסקא אלא אפסקא בתרא דגמרא שהביאו הא דרב פפא דבסמוך דלא כרבי בענין מלוה ונראה לי דהוא הדין בשלפופי וחפורי דבתרוייהו בשוה פליגי רבנן עליה דרבי וכי היכי דבמלוה לא אמרינן אם עשה עשוי אלא אינו נוטל אמרינן בשום צד ה"ה הכא ומיהו משום דההוא פסקא דרבא לאו אהא בלחוד אמרה אלא כללא הוא בכוליה תלמודא חזו רבוותא למפסקא ( להך דרב פפא):

ואע"ג דאיכא חדא דנפקא מכללא לא מפריך מש"ה כללין דה"נ איפסקו בכמה דוכתין דלא כרבי אפי' מחבירו ולא מפריך מש"ה כללא דקי"ל הלכתא כר' מחבירו וה"ה הכא גבי חבריו פסקינן הכא כרבא דאמר מטין ואם עשה כרבי עשה היכא דלא איפסקא הלכתא דלא כוותיה כי הכא דפסקינן דלא כוותיה משום פסקא דרב פפא דבסמוך וכן פסק ר"ח ז"ל:

בראוי. גמור כגון שמתה היא בחיי אביה ואח"כ מת אביה אין הבעל יורש נכסים מחמת אשתו מפני שנכסים אלו לא הוחזקו לאשתו אלא ראויים היו לה אבל נכסים שהיו ברשותה והשביחו אחר כך זה ברור שהבעל נוטל אותו שבח לכ"ע אפילו חפורי והוו שבולי שלפופי והוו תמרי ואפילו היכא שנפלו לשאר יורשין עמה נכסים מאביה או מאבי אביה ולא הספיקו לחלוק עד שמתה. הבעל נוטל בשבח שהשביח אח"כ כמו שהיתה היא נוטלת דבבכור בלחוד משום דמתנה קרייה רחמנא ואינה זוכה בשבח עד לאחר חלוקה אבל אשה זו יורשת היא חלקה כחלק אחד מן הפשוטים שנוטלים בשבח כך היא נוטלת בשבח ואף הבעל כמוהו וזה פשוט. כך העלו כל המפרשים:

ואין הבבור נוטל פי שנים במלוה. לאו למימרא הא בעל נוטל מדלא ערבינהו ותנינהו לבעל ובכור בהדי הדדי דהא לא מצי לערבינהו שהרי חלקנו בדיניהם לענין שלופפי והוא תמרי ועוד דהא דמלוה גבי בכור מתנייא לעיל ולענין שאינו נוטל בראוי לא צריך למימר דמשנה שלימה היא בבכורות (דף נא:) דאינו נוטל בראוי כבמוחזק אבל גבי בעל לא מצינו משנה ולא ברייתא אלא מימרא דר' אבהו לעיל ולפיכך נקטיה רב פפא הכי אבל מ"מ דינייהו שוה במלוה והכי מוכח בהדיא בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מב:) דתניא התם הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה אין אשה נותנם ליורשיה ולא לבעל והתם מקשה ומתרץ תלמודא [בדף מג.] לאוקומי כי הכא בין בגבו קרקע בין בגבו מעות דאינו נוטל בעל משום דראוי הוא כי הכא דלאו הני מעות שבק אבוהון ולא האי קרקע שבק ומדמקשו התם לאוקומי פלוגתייהו בבעל כפלוגתייהו הכא בבכור ש"מ דלא שני להו דאי הויא מלוה מוחזקת לענין בעל היכי מקשו ממאי דאמרינן בבכור שאני גבי בעל דמוחזקת היא אלא ודאי לענין מלוה ראוי הוא בין בבכור בין בבעל וכן כתב רב אחא משבחא גאון ז"ל בשאלתות פרשת וירא בלק דהתם שאיל בעל אי ירית מלוה ואמר ת"ש דא"ר פפא הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות הנה מפורש דס"ל דאף במלוה ראוי לגבי בעל וכן עיקר וכן דעת הר"י אלפסי ז"ל ואף ר"ח ז"ל כן כתב התם פרק שור שנגח אליבא דרב פפא דהכא נזקיה ליורשיה ולא לבעל בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ולענין כתובת אשה ובע"ח [כתבו]האחרונים כולם וגם הרבה מן הראשונים דמלוה מוחזקת היא אצלם וכתובת אשה גובין ממנה ואע"ג דבכל דבר בעלמא קרינא למלוה ראוי בהני שאני וטעמא משום דקי"ל כר' נתן דאמר (פסחים דף לא.) מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכתירץ רבא אליבא דר"נ פרק כל שעה (שם) אפילו לטעמיה דרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה דכי היכי דמשועבד האי קרקע לזה ה"נ הוא משועבד לבע"ח שזה חייב לו וכיון שזה גובהו חשבינן ליה כאילו הוא מוחזק בידו מעיקרא כיון דשעבודיה מעיקרא על אותו קרקע א"כ השתא דתקון רבנן בתראי למגבא ממטלטלי דיתמי גביא נמי ממלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות וה"ה בע"ח וכ"ש הוא דעדיף טפי משום נעילת דלת טפי מאשה כדאמרינן (יבמות דף קיג.) יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן כתב ר"י אלפסי ז"ל בכתובות גבי לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה ומלוה שיש עליה משכון מוחזקת היא דבע"ח קונה משכון ובכור נוטל בה פי שנים וה"ה למשכנות קרקע באתרא דלא מסלקי וכדאיתא בפרק איזהו נשך (דף סז:):