נימוקי יוסף על בבא בתרא נב:

[למאי הלכתא]. כיון דחזינא דבנות ירשי היכא דלית בן א"כ הכא נמי אמאי לא ירתי דודיהן הבא להן מכח אמן ותירץ רב ששת דהכא נמי במקום אחין קאמרינן דבן ובת ואחין ואחי האב הוקשו להדדי דבכולהו איכא וא"ו דכתיב ואם שהוא"ו מוסיף על ענין ראשון לומר דמה הבן שהוא ירושה ראשונה כדמשמע מקרא דאמר ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו אף בשאר ירושות דאיכא בן ובת הבן קודם והאי דנקט תנא וירש אותה משום שהיא ירושה אחרונה וה"ה האחרות אי נמי מצי למימר דנקט וירש אותה משום שהוא מיותר אליבא דמאן דנפקא ליה בעל יורש את אשתו מולא תסוב נחלה הלכך האי וירש אותה אייתר להכי למילף ולהקיש כל הירושות לירושה [ראשונה]:

ביום. הוא מיותר לדרשא דמצי למימר בהנחילו אלא אתא לאשמועינן דעושין דין מענין נחלה כגון שאם צוה בפני ג' אע"פ שלא קבלם לשם דייני' סתמא נעשים דיינים וכל מה שיאמרו טול אתה זה בכך ואתה זה בכך יטול ואין א' מן היורשין יכול לערער ולומר לב"ד הגדול קאזלינא או לב"ד חשוב שבעירי ובזה הוא דאורעה הפרשה למיתי לדין נחלות כדין ממון בין לענין שצריך שלשה בין לענין שצריך לדון ביום ולא בלילה כדכתיב דינו לבקר משפט וטעמא מדאיצטריכי תרי קראי ביום וחקת משפט משמע שצריך ביום וממש כמשפט דעלמא בשלשה דאי לאו הכי הוה סברא לדמויי ענין נחלה לענין חלוקת השותפין שאין צריך כל זה והא דכתיב ושפטו את העם בכל עת דדרשינן אפילו בלילה היינו לגמר דין אבל לעולם תחלת דין דוקא ביום:

שלשה שנכנסו. דוקא נכנסו אבל זמנו אותם להעיד כאילו העידו ואין עד נעשה דיין דומיא דבא בלילה דאמרינן דאין עושין דין כיון שאין ראויים אז לדון אלא להעיד וכדמשמע פרק קמא דמכות (דף ו.) דשיילינן להו לעדים כשבאו לב"ד למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו וכשאומרים שבאו כדי להעיד אז חשבינן להו כעדים גמורים שאם נמצא אחד מכל העדים קרוב או פסול עדות כולן בטלה וא"ת והא בעינן הגדה בשאר ממון חוץ מקדוש ב"ד דכתיב ראה וקדש וחוץ מקיום שטרות דרבנן כדאיתא בכתובות (דף כא:) ויש לומר כי מה שצוה בפניהם חשוב כהגדת עדים דהודאת בעל דין כמאה עדים ולא איתמר דבעינן הגדה אלא לאפוקי מה שראו מעצמן או שיודעין שלא מפי בעל דבר וזה ברור הריטב"א ז"ל ומכל מקום לא חיישינן למימר שמא כיוונו להעיד דבכך לא מפסלי כדמשמע בר"ה (דף כה:) גבי ראוהו שלשה והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד וידון ולא חיישינן שמא הוא כוון להעיד ופסול לדון ומעשים בכל יום שמקדשין ונושאין אע"פ שיש שם כמה קרובים ופסולין ואין אנו חוששין שמא הקרובים נתכוונו להעיד לבטל עדות הרחוקים אלא דוקא כדאמרן כשהעיד או כשמתכוין ומזומן להעיד ובכה"ג דוקא הוא דאין נעשין דיינים וכדאמרינן בראש השנה יושיבו מחבריהם אצל היחיד ואמאי ליתיב חד וליקום חד וליתוב חד וליקום חד אלא ודאי משום דאין עד נעשה דיין והכי נמי דייק לה בירושלמי:

אבל שנים כותבין ואין עושין דין. לעולם דכיון דאינם אלא שנים דלא חזו להיות דיינים בתורת עדות מסר להם הדברים והוו כנזדמנו להעיד דשוב אינם נעשים דיינים לאותו עדות:

אמר המחבר יש שואלין מנא לן דאין עד נעשה דיין יש אומרים משום דהוה ליה עדות דאין אתה יכול להזימה דהזמה בגמר דין תליא ונמצא מת על פי עצמו ואחרים אומרים משום דכתיב ועמדו וכו' דהיינו עדים לפני ה' היינו דיינים אלמא בעינן עדים ודיינין וכן פירש הר"ש ז"ל ובזה יש לגמגם דאם כן לא יגמרו שום דין אלא בעדים ממש ולא בהודאת בעל דבר ע"כ. ומיהו נראים הדברים דלעדות שיעידו אחרים מענינים [אלו] דשפיר נעשו אלו דיינין עליהם כיון שלא העידו הם באותו ענין:

רצו כותבין רצו עושין דין. כלומר אם ירצו יהיו עדים אם ירצו יהיו דיינין על פי ראייתן בלא העדת אחרים וכדפירשתי לעיל בגליון דאיכא הגדת בעל דין שהיא כמאה עדים שהודאה בבית דין הודאה היא:

לא שנו אלא ביום אבל בלילה. אפי' שלשה כותבין ואין עושין דין לעולם כבר פירשנו הטעם לעיל בתוך דברינו עוד יש טעם נכון דהבא לדון על פי ראייתן [הוי] כקבלת עדות ואין קבלת עדות בלילה מפני שקבלת עדות היא כתחלת דין ואפילו בדיעבד אותה קבלה לאו כלום היא כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף יא:) אין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש וגמר ליה מהא מה משפט ביום אף קדוש החדש ביום אלמא דאם דנו בלילה או קבלו עדות בלילה לא עשו ולא כלום [וכן] כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות סנהדרין אין מקבלין עדות ואין מקיימין שטרות בלילה ועוד ראיה מדתנן ביבמות (דף קד.) חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל ומפרש בגמ' עלה דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר דכגמר דין דין דמיא אלמא דאין תחלת דין בלילה אפילו בדיעבד ומינה לקבלת עדות בלילה שאינה כיום דהא כתחלת דין היא:

קנין. הכא דוקא נחלקו כיון דליתא בה משיכה ולא שטר בעדים ולא קנה בכסף אלא בקנין סודר דעלמא ולפי שאין בדבר שום תפיסה לקונה ולמקנה וכל אחד עומד בשלו דעת כל אחד שיוכל להמלך דתפיסת סודר זה לא יגמור ויקנה מיד עד שיתישב בדעתו ויתן הדבר על לבו הלכך בין בריא בין שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו כיון דסליקו מאותו ענין ומדברים בענין אחר שאינו מענין אותה מתנה אינו יכול לחזור בו אבל אם עסוקים באותו ענין יכול לחזור בו ומיהו בשכיב מרע שנתן כל נכסיו אמרינן לקמן דיכול לחזור בו כל זמן שירצה ובשאר מיני קניות לא מצי למהדר אפילו עסוקין באותו ענין כדאמרינן לעיל [דף פו:] כור בשלשים סאה אני מוכר לך סאה בסלע ראשון ראשון קנה משמע להדיא דכיון שמשך אע"ג דעסוקין באותו ענין לא מצי למהדר כדפירש ומיהו בקנין שטר וכסף מצי למהדר תוך כדי דיבור מדאמרינן לקמן בפירקין [דף קכט:] הלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי בר מעבודת כוכבים וקדושין ובמסכת נדרים (דף פז.) אמרינן חוץ מעבודת כוכבים ומקדש ומגדף דמשמע דדוקא באלו משום דחמירי. אמר המחבר בגמרא אמרינן וליחוש דילמא הדר ביה מהכא שמעינן דהא דאמרינן רצו עושין דין אפילו בחיי המצוה הוא ובדבר שאין יכול לחזור בו [אפילו] בשעמד כגון דאיכא קנין ומעכשיו בין בכולה בין במקצת וכן כתב ר"י ז"ל והרב החסיד ז"ל זה לשון הריטב"א ז"ל ונראה דאי מצי למהדר אין זו ישיבת ב"ד ואפילו לא חזר דהוי כמו שידון קודם גמר טענה וכ"פ הרא"ה ז"ל [והרשב"ם] ונראה דכיון שכן אפילו במשיכה וחזקה היה. הדין כן שיכול לחזור תוך כדי דבור אלא שיש לבעל דין המחזיק בקנייה לחלוק דמקדש ומגרש איצטריכא ליה לאשמועינן דלא מצי למהדר ולאשמועינן אע"ג דבהקנאת ממון כיוצא בו כגון שטר וכסף יכול לחזור תוך כדי דבור באלו לא מצי למהדר אבל הוא הדין דכיון שמשך או החזיק בקרקע לא מצי למהדר ע"כ: