נימוקי יוסף על בבא בתרא נ.

יתר על כן. כלומר שהוא יותר מרובע:

יעשה חשבון. ויחזיר הלוקח מעות למוכר דטפי מז' קבין ומחצה לכור לא מחיל או יחזיר לו קרקע כדעת המוכר או מדלא אמר יתר על כן יחזיר אלא יעשה חשבון משמע דאפילו פיחת נמי יותר משיעור זה ינכה ולא אמרינן דבטל מקח דאכתי שם כור עליה מחזיר לו את הקרקע משום דדבר חשוב הוא זה ולא הוי פסידא דמוכר לומר מה אעשה בקרקע מועט כזה דהא חשוב הוא:

גמ' הגיעו. כשאמר לו אחד מלשונות אלו א"כ משמע דיתר מכן יעשו חשבון כדאמרינן במתני' דהן חסר הן יתר והא דלא נקט מתני' לישניה סתמא לאשמועינן רבותא דאפילו א"ל הן חסר הן יתר יעשה חשבון ביתר מכן וכתב הרב הלוי בן מג"ש ז"ל דהאי דינא לא משכחת לה אלא במסיי' לו את השדה ואמר לו בית כור עפר זה אני מוכר לך אבל אם א"ל בית כור עפר מכל שדותיו נותן לו בית כור בלי פחת ובלי תוספת לפ"ז משמע דלקמן [דף קו.] גבי סימניו ומצריו ואפילו א"ל בית כור זה אע"פ שראוהו צריך למימר ליה בסימניו ומצריו:

יתר מכן. לא הוי מחילה ואם בא לוקח לומר שימכור לו המוכר אותו חלק הנותר כדי שלא יצטרך להשמר ממנו כופין למוכר למכור וכן אם ירצה המוכר שיקחנו הלוקח משום שהוא חלק מועט ולא חזי ליה כופין אותו ליקח אלמא דיפוי כח לוקח ככח מוכר:

וזל השתא. והמוכר רוצה שיקחנו ביוקר דמעיקרא ויהיה פסידא דלוקח אז לא כייפינן הלוקח ליקח אלא בזילותא דהשתא דכיון דנתינת מעות לאו בדין הוא אלא תקנתא דמוכר שלא יפסיד דהאי נהנה וזה אינו חסר אבל במקום פסידא דלוקח לא אמרי':

ויוקרא ליה השתא. דמצי למימר ליה מעיקרא נמי לא לקחתיה ממך אלא בעד הזול:

אם שייר לבית כור ט' קבין יקבלנו המוכר דקרקע ראוי הוא ואי הוה אתי לכל כור וכור ז' קבין ומחצה בצמצום אפילו שלשים [כור] הוי מחילה אבל אם ישאר אפילו כאצבע מחזיר כל הקרקע אם נמצא שיעלו עם כל המותרות לתשעה קבין לא יבואו לחשבון מעות אלא יחזיר לו את הקרקע וכן אם מכר לו כור נחלק לחלקים ז' ויש בו תוספת מועט על [רובע] קב עד שיעלו כל המותרות לקב ומחצה שממלאים ט' קבין הדר:

[תנא] היאך ברייתא קאי לפרושי מתני' דתניא דפחות מט' קבין ויותר משבעה ומחצה יעשה חשבון ויקבל הלוקח קרקע בעל כרחו ואשמועינן ברייתא דהיינו דוקא כשאין למוכר שום קרקע שיצרף זה עמו אבל אם יש לו קרקע אפילו כל שהוא מחזיר לו זה המותר דהא לא מצי למימר מאי אעביד ביה כיון דכבר יש לו קרקע אחר שם ואם יש ענין מפסיק בעיא [בדף קד:] ולא איפשיטא וכיון [דקרקע] דינא ומעות תקנה כתבו הראשונים דמחזיר לו קרקע והמוציא מחבירו עליו הראיה ואמרי' בגמ' בעי ר"א בור מהו שתפסיק אמת המים מהו שתפסיק רה"ר מהו שתפסיק רכבא דדקלי מהו שתפסיק תיקו:

בגמ' [שם] בעי ר"א שדה ונעשית גנה גנה ונעשית שדה מאי תיקו והרי"ף ז"ל הביאה משום דהיא מלתא דלא שכיחא כלומר במתני' מפלגינן בין שדה לגנה דבגנה רובע או חצי קב יחזירנו למוכר ובשדה עד ט' קבין והשתא כשלקח זה בית כור שדה יש בה מותר יותר מז' קבין ומחצה שאמרנו יעשו חשבון ובין מכירה למדידה נעשית השדה גנה מי אמרינן בתר השתא אזלינן ומחזיר לו קרקע או דילמא בתר מעיקרא אזלינן ונתחייב בחזרת מעות ולא איפשיט והויא חומרא לתובע וקולא לנתבע וכתבו הר"ש והר"י הלוי בן מג"ש ז"ל דדוקא בכה"ג דלא הוי מחילה אבל אם לא הותיר מעיקרא אלא ז' קבין ומחצה שאמרנו לכור ליכא למיבעי אם מחזירין לו דכיון דמעיקרא נמחלו שוב אין חוזרין:

הוא מתמה דהחדוש אינו על המותר דהא אינן שלו אלא הרביעיות לפיכך תאני רבין איפכא וטעמא דכיון דאיכא כ"כ לא מחיל מידי:

מתני' כבר כתבתי לעיל דמדה בחבל ר"ל בצמצום והן חסר הן יתיר מחיל עד רובע לסאה והשתא אתא לאשמועינן בן ננס דלעולם הלך אחר לשון אחרון כשאומר שתי לשונות סותרין כי הכא דנימא חוזר בו ממה שאמר תחלה וחכמים חולקין כדאיתא בגמ':

בסימניו ובמצריו. א"ל כור זה ואלו סימניו ומצריו כל מה שבתוך המצרים מכר:

עד שתות. ובגמ' מפרש שתות עצמו אי כפחות משתות דמי או כיתר משתות דמי:

והוי יודע שלא נחלק שום אדם אלא בב' לשונות שהן תכופין ולאפוקי ההיא [דף קסה:] דלמעלה מנה ולמטה מאתים שהיא לדברי הכל וק"ל היאך אפשר לומר בשתי לשונות סמוכין שלא יהא חזרה וי"ל דחיישינן כיון דאמר הלשון האחרון ולא ברר יותר כי חזר וניחם על האחרון ורוצה בלשון הראשון. הריטב"א ז"ל:

גמ' הלך אחר פחות שבלשונות. כלומר דנימא דלתועלתו אמר כל מה שאמר כשאמר מדה בחבל משום שאם בשמא ימצאו יותר שיהיה המותר שלו ואמר הן חסר הן יתיר אם שמא יחסר מהמדה בחבל שלא ינכה כלום והכי הוא הלכתא באיסתירא ומעי ובשכירות בית לשנה ומ"ש דינר לחדש כלומר אם מעובר וי"ב זהובים לשנה אם אינו מעובר א"נ שלא תטעון אין שכירות משתלמת אלא לבסוף לכך אומר דינר לחדש לומר תפרעני לפי חשבון וכן באיסתירא ששוה צ"ו פרוטות ומאה מעי נמצא שיתרים ד' פרוטות וטעמא משום דבעל הקרקע לעולם הוא מוחזק שהקרקע שלו והדר על של חבירו צריך להעלות לו שכר. ינכה. דאע"ג דאין אונאה לקרקעות הכא משום טעות מדה אתינן והטעם משום שאמר בית כור וגם הראה לו סימניו ומצריו הידועים לו ויש לשניהם טענה המוכר יכול לומר כבר הראיתיך סימניו ומצריו הרי לא הטעיתיך כאילו אמרתי לך בית כור זה והלוקח יכול לומר מ"מ בית כור אמרת לי ומשום דאיכא טעותא לתרוייהו אמור רבנן הכי וכל היכא דאמור רבנן ינכה ינכה את הכל ואם הותיר שיותיר את הכל הרא"ש ז"ל ורב הונא מפרש מלמעלה למטה וה"ק פיחת שליש ינכה ורובע ינכה וחומש ינכה עד שתות ינכה ולא עד בכלל וברייתא מסייע ליה דקאמר הגיעו דמשמע מחילה גמורה בלא ניכוי ואע"ג דקאמר כשום הדיינים ובשום הדיינים שתות כיתר משתות דאם מכרו נכסי יתומים וטעו בשתות מכרן בטל ה"ק כשום הדיינים דשתות ממש הוא ולא פחות דהוי מצית אמרת כי היכי בדא"ל הן חסר הן יתיר תנן פיחת רובע לסאה ולא בעי למימר אלא רובע הקב הכי נמי כי קאמר ליה בסימניו ובמצריו רצה לומר שתות הקב ולא שתות מקח ממש מש"ה קאמר כשום הדיינין ולא כשום הדיינין דאילו התם בטל מקח והכא הגיעו דהויא מחילה וכן פסק הרי"ף ז"ל משום דמסייעא ליה ברייתא עד שתות ינכה וכל שכן הכא שהוא רביע מכר: