נימוקי יוסף על בבא בתרא מט.

אותן השפתים. אם כלה העפר מהם יתקנם בעפר השדה של מוכר דאדעתא דהכי זבין דמהיכא יביא לו עפר אלא משם:

מתני' מי שבתוך שדהו יש דרך עוברת לרבים ורוצה לשנות להם הדרך מן הצד ונתן אותו דרך לרבים אדעתא שיחזרו לו אותו דרך:

מה שנתן. יהיה להם דרך לרבים וגם הדרך הקדום שהיה כבר להם תהיה כבראשונה וטעמא מפרש בגמ':

דרך היחיד. מפרשינן בגמ' השיעור דשיעורא דמתני' ליכא:

שש עשרה אמה. כך הוא שיעור רשות הרבים כדמפרש במסכת שבת (דף צט.):

ארבעה קבין. נלמוד השיעור מחצר המשכן שהיא סאתים והיא מאה אמות ארכה ונ' רחבה נמצא שהסאה חמשים בחמשים והסאה ששת קבין אם כן צא וחשוב ד' קבין כמה וכולה מתני' מפרש בגמ':

גמ' גרסינן בגמ' אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב דהא עביד איניש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא [דף ק.] רב אשי אמר משום שנתן להם דרך עקלתון דכל מן הצד עקלתון הוא קרובה לזה ורחוקה לזה ס"ל למקשה דמדינא הוה לן למימר דשלו הגיעו משום דזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום אלא טעמא דאמרינן לא הגיעו משום דאי אפשר לדון עם רבים ולפיכך קאמר יקח מקל וישב לראות מי יעבור בשלו על כרחו דקי"ל בפרק המניח את הכד (דף כז:) דעביד איניש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא וקי"ל התם דאפילו במקום דליכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה והתם נמי מפרש דמה שנתן נתן אעפ"כ שלו לא הגיעו משום דקי"ל כרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וכתב רמ"ה ז"ל דדוקא בהחזיקו בו מדעת בעליו ואפילו בטעות כי הכא שהוא נתן להם דרך מן הצד ותירץ רב אשי דמדינא הוא דשלו לא הגיעו דאי אפשר שלא יעקם להם הדרך לקצתם בעברם מן הצד והיה מזיק להם ומש"ה קנסו ליה רבנן דקפדי אהיזק דרבים ואמרו דמה שנתן נתן ושלו לא הגיעו דאילו הדרך שהחזיקו בה מתחלה אע"פ שא"א נמי שלא תהיה רחוקה לאלו שבאין מן הצד שכנגדו הרחוקין מ"מ מה שהחזיקו הם מעצמם החזיקו אבל זה שמדעתו בלא רשותם מזיקן דין הוא דקנסינן ליה:

מייתינן הכא בגמ' דרבים שאבדה להם דרך בשדה שאחר שהיה להם דרך נזרע השדה ולא הכירו דרכם ובררו להם אחרת בלא רשות ב"ד ובלא רשות בעל השדה מה שבררו בררו כיון שבררו באותה שדה אבל יחיד לא מצי למעבד בלא רשות ב"ד:

[הלכה כאחרים]. משמע דאע"ג דמתני' סתמא היא לא קי"ל כוותיה דבעינן ד' אמות אלא כדפסק רב הונא שהוא שיעור שתי אמות ומחצה ומיהו הר"ש ז"ל פי' דאשביל של כרמים דאיירינן בגמ' לעיל (הוה) [מזה] קאי דאילו דרך היחיד הרי אמרו במשנתנו ד' אמות והריטב"א ז"ל כתב שזהו נכון:

אידי ואידי חד שיעורא הוא. כתב הרב בן מג"ש ז"ל ה"מ היכא דלא מסיימי מחיצתא דאין כאן דבר שיעכב בהלוך אבל מסיימי מחיצתא חמור במשאו בב' גומדים ומחצה לא מסתגי ליה וכ"ש דלא הדר :

[דרך הקבר אין לו שיעור]. משום כבוד המת הוא דאמרינן דאין לו שיעור אלא יכולים לעבור על גבי תבואה כדי שילוו לו כולם אבל מ"מ להרוס בבנין כמפני המלך לא מצינו שהפסד מרובה הוא והפסד מועט הוא דשרי:

[וקוברין אותו בעל כרחו] . ה"ה למי שבא לישא אשה שאינה מהוגנת שיכולין למחות בידו לכתחלה מפי מורי רבינו הריטב"א ז"ל. רגילין היו לקבור כל בני משפחה במערה אחת ואם אחד מבני המשפחה מכר חלקו לאחר נכרי או שמכר לו דרך שלו שיוכל הוא לעבור עליו דרך המערה באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח שפגם הוא להם שיקבר שם מי שאינו ממשפחתם ונותנין לו דמיו:

אמר המחבר מקום מעמדו מכאן נראה לי ראיה שהמעמד והמושב לא היו עושין אותו אלא הקרובין ומש"ה היה להם מקום מעמד לפי חשיבותם והשתא אתי שפיר דאמרי' בגמ' [דף ק:] שטעה מי שעשה מעמד ברחוקין כלומר שטעה בפי' הברייתא דמדתניא מקום מעמדו ויש כח ביד בני משפחה למחות משמע כן וההיא עובדא באשה היה נראה שאין חלוק בין אשה לאיש בדינין אלו ע"כ:

גרסינן בגמ' ת"ר אין פוחתין מז' מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים וכו'. א"ר אחא בריה דרבא לרב אשי היכי עבדו כדתניא א"ר יהודה בראשונה לא היו פוחתין מז' מעמדות ומושבות למת עמדו יקרים עמדו ושבו יקרים שבו א"ל א"כ אפילו בשבת מותר לעשות כן בשבת בבית הקברות מאי בעי בעיר הסמוכה לבית הקברות ודאמטיוה בין השמשות. הבל הבלים. בקרא כתיב שתי פעמים הבלים וג' פעמים הבל הם ז' כדי שיתנו לבם לאבל שחיי אדם הבל ופי' הרא"ש ז"ל שאלו המעמדות עושין לאחר שקברו את המת במקום הסמוך לבית הקברות לנחם את האבל או להרבות בבכיה ועיקר המעמד והמושב עושים הקרובין שאינם חייבים באבלות שהיו יושבים שם לכבוד המת ומש"ה קאמר דבשבת מותר לעשות כן מאחר שלא היו עושין כי אם מעמדות ומושבות וכגון שאירע להם לקבור סמוך לבין השמשות וכשחזרו שהיה שבת מותר להם לעשות המעמדות והמושבות:

אמר המחבר הנכון שהוא כנגד ז' דברים שהעולם נפסקין בהם כדכתיב זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו ויום ולילה נחשבים אחת כדכתיב ויהי ערב וגו' יום אחד לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל ענייניו הבל ואשרי מי שעמלו בתורה ובמעשים טובים:

דאמטיוה בשבת. ואם תאמר אמאי לא פריך ליה דאם איתא שאין עושין אלא ביום ראשון יום ראשון בשבת היכי משכחת לה תירץ הר"ש ז"ל דליל שבת שהוא ליל שני מיום ראשון הוא חשוב לענין אנינות ליאסר בקדשים שיהא יום ראשון תופס לילו כדאיתא פרק טבול יום (דף ק.) וכתב הריטב"א ז"ל נראה דהוא הדין לענין הבראה תופס לילו בחול אם חזרו אחר בין השמשות אבל בשבת אין הבראה דמדברים שבפרהסיא הוא. מכאן נראה לי פשוט שבאותן מקומות שנהגו לישב במקומם בשבת והם אבלים ואינם רוצים לשנות מקומם בשבת מפני שאומרים שאסור לנהוג אבלות ובחול דוקא משנים מקומם לכבוד שזה מנהג טעות הוא שהרי התירו כאן מעמדות ומושבות בבית הקברות בשבת ופי' הר"ש ז"ל הטעם מאחר שלא היו עושין אבלות אלא מעמדות ומושבות בלבד משמע שבישיבה לכבוד האבל אין בה משום חששא: