נימוקי יוסף על בבא בתרא מח.

[המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו]. מוקמינן לה בגמ' אפילו בדאמר ליה למקפה ובקנקנים דלוקח ומש"ה הוא דאינו חייב באחריותו דמצי א"ל קנקנך גרים דאי בקנקנים דמוכר לימא הא חמרך והא קנקנך כיון דא"ל למקפה היה לו להתקיים אע"פ שטלטלו מבית מוכר לבית לוקח ואי לא א"ל למקפה אפילו בקנקנו דמוכר לא הוי מקח טעות דמצי אמר ליה חמרא אכתפא דגברא שוור כדשמואל לעיל וכ"ש דמצי א"ל אי עברו עליו שלשה ימים דלא איבעי ליה לשהויי ואפילו ידוע שיינו מחמיץ אינו מקח טעות כדאמרינן בגמ':

ואם אמר לו יין מבושם וכו' עד העצרת. דהיינו חג השבועות אבל יותר לא דתקופת תמוז מקלקל אפילו יין מבושם:

וישן. ר"ל של שנה שעברה ואם אינו כן הוי מקח טעות:

ומיושן. של ב' שנים לבד משנה זו שהוא עומד בה ואמרינן בגמרא תנא מתיישן והולך עד החג הוא חג הסוכות ואם אינו מתקיים כ"כ המוכר חייב באחריותו דמי שמוכר מיושן צריך שיהיה מתקיים שלש שנים שלימות:

גמ' במשנה מפורש ופסק הרי"ף ז"ל כר"י בר חנינא וכשמואל לעיל:

טלית ת"ח. כדאמרינן בחזקת הבתים (דף נז:) שאין חלוקו נראית מתחתיו טפח וצניעות יתירה הוא וגסות למי שאינו ת"ח:

פי' הר"ש ז"ל דאין לו חלק (למוכר) [לחנוני] בחבית אלא שנותן לו בעל היין למכור ויתן לו שכר טרחו והוא בקנקנו הילכך דינא הוא דמקבל ליה מיניה שהיין אינו של חנוני כדי דנימא מזלו גרם ולא בקנקנו שיוכל לטעון קנקנך קלקלו והמפרשים פירשו שהחנוני קנה היין כדמשמע הל' דאמר דזבין וא"ת א"כ אמאי יקבל אותו המוכר אפילו יהיה בקנקנו הא מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהויי או חמרך אכתפיה דגברא שוור דמסתמא הלוקח הביאו לביתו והטלטול קלקלו י"ל דכיון דלקחו אדעתא דסבויי למכור אותו בחנות הוי כאילו א"ל למקפה בעינן ליה וה"ל למיתן ליה חמרא דמתקיים דכל היכא דגלי לו דעתו כאילו מפרש בהדיא הוא ומ"מ בקנקן דמוכר איירי וכדלעיל:

ולא אמרן. כלומר ובלבד שלא יהיה פושע בשנוי ברזא או שלא התעצל במכירתו ביומא דשוקא כללא דמילתא כל היכא שיהיה הוא פושע אין המוכר חייב באחריותו בין לפירוש הר"ש בין לפירוש שאר המפרשים ז"ל עולה לענין פסק:

אמר המחבר נראה דהא דלא אוקמא הר"ש ז"ל שנתנה לו בתורת עסקא שהוא פלגא מלוה וחייב המתעסק באחריות משום דלאו אדעתא דהכי קבלה מפני שהוא ז"ל סובר דבתורת עסקא חייב בפלגא ואפילו באונסים דרמו עליה וי"א שאפי' אמר כן המתעסק לבדו הכי הוא כאילו התנה בעל העסק דאדעתא דהכי יהיב ליה ואינו יכול למכרה בכאן ולתרוייהו פירושי אונסא וזילא לא קביל עליה אבל בגניבה ואבידה חייב דכשומר שכר הוא עליה כיון שהיה לו להשתכר בה והיינו דלא פטרינן ליה אלא היכא דהוי חלא ולפי' הר"ש ז"ל דוקא במתעסק דשייכא קפידא דבעל העסק שלא למכרה אלא בבילשפט כיון שיש לו חלקו בריוח אבל המוכר סחורה לחברו על דעת להוליכה למקום היוקר אם הוזלה או נאנסה ללוקח דבאחריותו קיימא ואילו רצה למכרה בכאן או להשליכה לים הרשות בידו ואפילו התנה עמו שיפרענו מן המעות שיקבל ממנו בבילשפט אינו אלא כקובע זמן בלבד שלא יוכל לכופו לפרעו קודם לכן הא אילו מכרה כאן היה לו לפרוע מיד וכן אם הוזל או נאנסה עליה רמיא והאי פירושא אחרינא דמיירי במכר מיירי בשהתנה כן עם המוכר בתנאי גמור א"נ שא"ל בדרך קפידא דאדעתא דהכי זבין ליה להשתכר שם בבילשפט והשתא דמיא לההיא דקידושין [דף נ.] אבל אם לקחו אדעתא שלא יפרענו עד שיוליכנו לבילשפט ויפרענו מן המעות שיקבל שם לא וכדאמרינן כן דעת הריטב"א ז"ל ורבו הרשב"א ז"ל. הר"ש ז"ל פירש שהוא למחצית שכר ודמי לעסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון שהפסד הוא לתרוייהו אלא דהכא כיון דא"ל שלא ימכור יינו אלא אפרוותא דבילשפט שיש שם יוקר גדול ואפילו היה מרויח בו בזה המקום אין לו רשות למכרו הילכך דינא הוא שלא יפסיד בהפסדו וי"מ שקונה אותו אדעתא לממטי אותו אפרוותא דבילשפט למכרו שם ובין כך זל שם היין ואינו יכול להביאו שם דינא הוא דמקבל ליה מוכר דהא לא קנאו אלא אדעתא לממטייה לאותו מקום ודמי להא דאמרי' בקדושין (דף נ.) האי מאן דזבין ארעא למיסק לא"י דמסקינן התם דכיון שאינו עולה שם המכירה אינו כלום כיון שלא מכר אלא אדעתא דהכי ה"נ ל"ש ואפילו אם הוא מחמיץ מסקינן בלישנא בתרא דהוא הלכתא דמקבל מיניה כיון שהוא עדיין בחביתו של מוכר ואי משום הטלטול כבר פירשנו דהוי כאילו א"ל למקפה בכה"ג שיש לו להשהותו זמן וכ"ש לפי' הר"ש ז"ל שהיין והחבית אינו שלו אלא שקבלה להוליכה במקום פלוני וכן פירש הרמב"ם ז"ל וכיון דאיכא דאמרי כר' יוסי בר' חנינא ס"ל יש ראיה לפסק הרי"ף ז"ל דאמר דהלכתא כוותיה: