נימוקי יוסף על בבא בתרא מז.

ואיתא בתוספתא [פרק ו דב"ב] וכן בפר"ח ז"ל תנא יתר על כן מחזיר את השאר ונוטל את הדמים ממנו. ור"ל דיתר מי' פטסאות מחזיר דוקא זה השאר אבל לא העשר דליכא למימר ערובי עריב כדי דקנסינן כמו גבי טנופות [בדף צד.] והא דתנן עשר מתליעות למאה ועשר פטסאות למאה משום דאכתי שם תאנים ושם קנקנים עליהם וחזו למלתייהו קצת לאפוקי היכא דלא חזו למלתייהו קצת דלא מקבל ליה אפילו חדא ועשרה למאה דנקט ה"ה לפי חשבון זה כשלוקח יותר או פחות. הריטב"א ז"ל:

נישובת. שם [פסולת] כמוקש שהרוח מנשבן לשעורין:

רובע עפרורית לעדשים. דרך עדשים להיות בהם עפרורית משום דעוקרן בשרשיו ודרך [שאר] מינים אלו שמעורבים ממינים אלו ולא מעפרורית הילכך לא מחיל לוקח אם יש בהם רובע עפרורית לסאה אבל פחות מרובע אפשר שמעורב בו ומחיל:

הלכך הנוטל צרור מגורן חבירו אף על פי שלא גזל מידי מ"מ גורם לו נזק שהיה יכול למכרו בחטין כיון שהיה מעורב בו מעצמו ואסור להחזירו בידים וכל כה"ג קי"ל בב"ק (דף ק.) כר"מ דדאין דינא דגרמי משום דהשתא גורם ליה ומזיק ליה אבל הא דקי"ל (ב"ב סוף דף כב:) דגרמא בניזקין פטור היינו כגון שולח הבערה ביד חרש שוטה וקטן דהשתא לא מזק ליה ממש בענין זה כמות שהוא ופעולה אחרת היא אע"פ דקיימא לן (ב"ק דף צח:) דדבר הגורם לממון לאו ממון הוא היינו גבי חמץ שעבר עליו הפסח שאינו שוה פרוטה לשום אדם ואינו נמכר בממון אלא שהגזלן שגזלו קודם הפסח מיפטר מפני שלא עשה בו שום שנוי ואומר לו הרי שלך לפניך אבל הכא כיון שהדין נותן שאין לו לנפותו ונמכר במקום חטין הרי שוה ממון ועפר הנמכר בממון כגון עפרות זהב הוא והיזק ניכר הוא ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי מודה בהא:

אמר רב הונא. טעמא דמקבל לוקח רובע קטנית או פחות מרובע עפרורית היינו משום שאין דרך שיטרח מוכר להסיר דבר מועט כזה דיצא שכרו בהפסדו והיינו דשתיק מיניה לוקח אבל בשיש בו יותר מרובע דרך הוא להקפיד בו ויש למוכר לטרוח ולהסירן וכיון שיש לו לטרוח באותו מותר ינפה את כולו דלא הוי טרחא כולי האי לגמור כיון שהתחיל בו כבר:

ואמרי לה קנסא. כלומר דאי לאו דליכא למיחש שמא עירבו בידים כיון דאית ביה מותר שאינו נהוג ודאי היה מקבלו אותו רובע אבל השתא שעשה עול שערב אותו בידים קנסינן ליה אפילו באותו רובע ומיהו להאי לישנא היכא דבריר לן שלא עירב בו ולא מידי יש לו ללוקח לקבל אותו רובע דליתא להאי קנסא ונפקא מינה נמי דלא קנסינן ביה בבבל ותו נפקא לן אי קנסא הוא דלא ילפינן מיניה לעלמא וכי האי לישנא בתרא קי"ל כיון דלא אתברר בגמרא כחד מינייהו משום שהוא קולא לנתבע ובספיקא דממונא הכי הוא דינא להקל על הנתבע שהוא מוחזק ואם נתן כבר לוקח דמים אם כן המוכר הוא הנתבע אבל אם לא נתן הדמים עדיין לוקח הוי נתבע דמצי אמר למקח כזה לא נתכוונתי:

לקולא דמוכר אזלינן דאית ליה חזקה דממונא כי על הלוקח לברר מה שמכר לו ואפילו לא פרע עדיין מעות אם עשה משיכה מוציאין ממנו הריטב"א ז"ל ונ"ל שלא אמר הרב ז"ל אלא במרתף וכיוצא בו שיש לו ללוקח לברר אבל במוכר פירות שאין דרך שיהיה בהם תערובת יותר מן השיעור אין עליו לברר כלום הלכך כל היכא שלא נתן דמים מצי למימר למקח כזה לא נתכוונתי:

מייתי הכא בגמ' [דף צד:] הא דאמרינן שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו ואוקמוה במקומה (בב"מ דף לז.) שהפקידו לו המעות שניהם יחד בכרך אחד לפי שעתה לא הוי פושע שיכתוב שם כל אחד בכיס שלו ומש"ה ישאר המנה בידו עד שיודה אחד מהם או עד שיבא אליהו:

מרתף יין למקפה. ר"ל לצורך תבשיל מפני שמסתפקין ממנו מעט מעט צריך שיהיה חשוב מאד כדי שלא יתקלקל ויחמיץ אבל אי לא אמר למקפה אלא מרתף יין סתמא משמע יין חשוב כדרכו שיש עשר קוססות לק' חביות של יין חשוב וכשאמר יין זה למקפה איכא חדא לטיבותא שאמר למקפה וחדא לריעותא שאמר זה משמע גרוע כמות שהוא הלכך הוי כיין סתמא שאמרן שצריך שיהיה כולו חשוב מלבד עשר קוססות למאה וכשאמר יין זה ולא למקפה נותן לו יין גרוע שאינו נמכר אלא בחנות שרגילין ללכת שם הקונים ולא אמר יין אלא למעט חומץ. ונראים לי דברי רשב"ם ז"ל דכל שהזכיר למקפה אינו אלא יין יפה ואפילו אמר מרתף זה הריטב"א ז"ל וכשלא הזכיר לו יין [ולא מקפה] כלל אלא אמר מרתף זה לבד אז אפילו חומץ במשמע ומשום דקי"ל (פסחים דף עד:) דכל דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וקי"ל דספק ממונא קולא לנתבע לא כתבתי אלא טעמא דמאן דמיקל ואמר דביין סתמא מקבל עשר קוססות למאה שהוא תועלת למוכר שהוא נתבע ורישא דברייתא חסורי מחסרא וכדכתיבנא:

גרסי' בגמ' (ב"ב דף צה:) אמר רב יהודה (אמר שמואל) יין הנמכר בחנות מברכין עליו ב"פ הגפן אמר רב זביד [מודה] רב יהודה בפרצימין דמזדבן אקרנתא שמברך עליו שהכל כדתניא על הפת שעיפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעברה צורתו אומר שהכל נהיה בדברו א"ל אביי לרב יוסף הא רב יהודה מר היכא סבירא ליה א"ל אנא מתני' ידענא דתניא הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק מאי קאמר א"ל ר' יוחנן ה"ק כל ג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק מ"ט חמרא מעלויה עקר והאי אטעמיה ולא עקר ואת"ל בתר דאטעמית עקר הוה ליה ריחיה חלא וטעמיה חמרא וריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא דרומאי מתנו משמיה דר' יהושע ב"ל ראשונים ודאי יין אחרונים ודאי חומץ כו' הא גופא קשיא אמרת ראשונים ודאי יין אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והדר אמרת אחרונים ודאי חומץ אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא הכא במ"ע כגון דאישתכח חלא סופתקא דאי לאו דעקר תלתא יומין לא היה משתכח חלא סופתקא. פשיטא להו דכל יין אינו מחמיץ עד שיעבור עליו שלשה ימים דבתוך ג' ימים מתחזק והולך עד שהוא חומץ הלכך כשטועמו והוא חמרא ודאי כל שלשה ימים הוא יין אם כן צריך לומר דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא דאם לא כן כיון דבתוך ג' אפשר היה ריחיה חלא אמאי קאמר שהוא ודאי יין וכן הדין אם ג' ימים אחרונים הם ודאי חומץ שהיה צ"ל שריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא דאל"כ מנא לך שהיה חומץ אימא השתא הוא דגמר ונעשה חומץ וקי"ל כרב יהודה דמברך איין שבחנות ב"פ הגפן לבד מפרצימין שמברך שהכל משום שהקרים טפי ונראה דריחיה חלא וטעמיה חמרא הוא יין שבחנות וריחיה חלא וטעמיה חלא הוא פרצימא והיינו דמיא להא דר' יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא וקיימא לן כוותיה שהאי רומאי אמרו הכי משמיה דריב"ל ועוד דבע"ז (דף סו:) פליגי אביי ורבא גבי חלא בגו חמרא דרבא סבר ריחיה וטעמיה חמרא חמרא ופליג עליה אביי וקי"ל כרבא הלכך כשנמצא חומץ לא אמרינן ג' ימים יש שהוא ודאי חומץ אלא ודאי בסופתקא כלומר שהוא חזק מאד ונפקא מינה דאי נגע בו עובד כוכבים תוך ג' ימים שאין נסך מחמת נגיעה זו ואינו אוסר דודאי חומץ הוה למפרע ג' ימים:

איתמר המוכר חבית של יין לחבירו והחמיצה אמר רב שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפא דגברא שוור עבד רב יוסף עובדא בשכרא כוותיה דרב בחמרא כוותיה דשמואל. הלוקח חבית יין ולא אמר דבעי ליה למקפה אם החמיצה תוך ג' ימים שקנאה ודאי ברשות מוכר החמיצה דא"א שיהיה חומץ גמור אם לא התחיל כבר חמוצו ג' ימים ואפילו שטעמו לוקח כשלקחו ולא הרגיש בו שום חמוץ אינה ראיה ובודאי ברשות מוכר החמיצה הלכך במקום יין נתן לו חומץ והוי מקח טעות אבל אם החמיץ מג' ימים ואילך ברשות לוקח הוא דאינו ידוע בודאי ברשות מי החמיץ והמוציא מחבירו עליו הראיה ושמואל אמר כיון שהיין מתנועע בטלטול הכתפים כשמביאים אותו מרשות מוכר לרשות לוקח הלכך אימא דבטלטול זה נתקלקלה ואפילו החמיץ תוך ג' ברשות לוקח הוא ואע"פ שהוא בקנקנו דמוכר דאילו בקנקנו דלוקח אפילו א"ל למקפה הוי ברשות לוקח דמצי א"ל מוכר קנקנך החמיצה אבל אמר לו למקפה והיין בקנקנו של מוכר בהא לא אמר שמואל שהטלטול גורם דיין המתקיים בטלטול היה צריך שיתן לו כיון דא"ל למקפה והלכתא כעובדא דרב יוסף דשכר אינו מתקלקל כל כך ע"י טלטול כיין הלכך בשכר קי"ל כרב ובחמרא כשמואל:

[דף צו:] תנו רבנן אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברך עליהם שהכל נהיה בדברו וכו'. אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברך עליהם בפה"ג רבה ורב יוסף אמרי תרוייהו אין הלכה כאחרים אמר רבא רמא תלתא ואייתי תלתא כ"ע לאו כלום הוא רמא תלתא ואייתי ארבעה חמרא מעליא הוא דרבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא. דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא כי פליגי דרמא תלתא ואייתי תלתא ופלגא רבנן סברי תלתא עייל תלתא אפיק פש ליה פלגא ופלגא בשיתא פלגי מיא לאו כלום הוא ואחרים סברי תלתא עייל תלתא ופלגא נפיק פש ליה חד כוזא וחד כוזא בתרתי ופלגא מיא כ"ש דחמרא מעליא הוא. כולה סוגיא בשמרים שנתעצרו כבר בגת וכיוצא בו וה"ה לחרצנים שנתעצרו וכדמוכח בפסחים (דף מב:) אבל בשמרים וחרצנים שלא נתעצרו אלא ברגלי אדם אין הולכין בשיעור זה כי פעמים רמו בה תלתא ואתא תרתי בלבד ויהא בו טעם יין מפני שהשמרים והחרצנים עצמם בולעים את המים ויוצא מן היין שהיה בו ויש בו יותר מעל חד תלתא מיא הלכך הכל כפי מה שהוא וכמו שכתבתי בע"ז בשם רבותי שיחיו וכן לענין מזיגה אין הולכים ביינות שלנו למזיגה של רבא אלא כל שאין דרך בני אדם לשתות כלל בתורת יין אין עליו תורת יין לענין ברכה ולא לענין מגע יין נסך. עכ"ל הריטב"א ז"ל: