נימוקי יוסף על בבא בתרא מו.

מפני שממעט את התפלה. כדאמרינן בעלמא (עירובין דף סה.) נכנס יין יצא סוד:

לסוריא. היא שכבש דוד וקסבר כבוש דיחיד לאו שמיה כבוש ואין לה דין א"י:

[אין משתכרין בא"י] היינו לקנות מבעה"ב כדי למכור בשוק אבל משלו מותר וטעמא דבעה"ב מצי מזבן ליה אבל אי טרח למעבד מיניה מילתא אחריתי כגון שקנה חטים ועביד מיניה פת נראה דמותר:

הא דמתירין [בביצים] להרויח כ"כ עד הכפל דלא אסרינן אלא על אחד תרין אי נמי שלא ימכור תגר ראשון לתגר אחר אלא לצריכים שאינם תגרין כדי שלא יוקירו יותר מדאי אבל יותר [משתות] על הכפל להרויח בדינר קרוב לדינר אחר מתירינן משום דאין בהם חיי נפש וטרחינהו מרובה:

מתריעין. בתפלה בעננו דהתרעה בשבת ליכא בשופר כדאיתא במסכת תענית [דף יד.]. הריטב"א ז"ל:

אפי' בשבת שחייב לשמוח [יכולים] להתפלל שיתיקר סחורה זו שהוזלה יותר מדאי שהוא קרוב למחצה דכיון שאין בזה תועלת גדול לעניים בכל כך זול והוא נזק גדול והפסד לרוב אנשי העיר כדכתב הרי"ף דמינייהו רובא דחיותא:

סליקא לה המוכר את הספינה

המוכר פירות כו'. כולה מתני' רשב"ג היא ומחלק בין זרעוני גנה שהיא זרע כרוב וקפלוט וכיוצא בו שאין ראוי לאכילה כלל לזרע פשתן דאיכא דאכלי כדאמרינן (נדרים דף מט.) לוליבא דכיתנא לכותחא דבהני דראויין לאכילה לא מיבעי פירות דקיימי לאכילה כמו לזריעה דהיכא שלקחן סתמא דלא פירש שלזריעה לוקחן דלא הוי מקח טעות בשלא צמחו דמצי א"ל לאכילה מכרתיו לך אלא אפילו זרע פשתן שעיקרו לזריעה כיון דאיכא מעוטא דאכלו מיניה לא הוי מקח טעות דמצי אמר ליה לאכילה מכרתיו לך וטעמא משום דקי"ל כשמואל דאמר לא אזלינן בממון אחר הרוב כיון דאית לן כלל גדול המוציא מחבירו עליו הראיה חשבינן לרובא כאילו לא הוי אלא פלגא וכיון דפלגא ופלגא הוה הלוקח היה לו לפרש שרוצה להיות מפלגא דזבני לרדיא וכיון שלא פירש איהו הוא דאפסיד אנפשיה אבל במלתא דפשיטא וברירא דלזריעה בעי להו כזרעוני גנה לא צריך ליה לפרש והוי כאילו פירש לזריעה בעי להו וכיון דאין ראוין לזריעה דהא לא צמחו מקח טעות הוא ומהדר ליה זוזי כדמפרש בגמ' ומיהו היינו היכא דאין לתלות הדבר ברוע הזמן או הקרקע אלא דוקא בזרעים אבל בזמן ששאר זרעים לוקין או שקרקע זה ידוע שהוא גרוע הוא פטור מלשלם:

גמ' מוכח מהך ברייתא כדפירשנו במתני' דכשראויין לאכילה אינו חייב באחריותן וטעמא איתא בסמוך משום דקי"ל כשמואל:

זרעים שאינם נאכלים. ר"ל שאינם נאכלים כלל כזרע כרוב וכדפירשנו:

וחייב באחריותן דקתני היינו דמי זרע שנתן לו ואינו מנכה לו כלום מפני הזרעים ואפילו כדמי עצים דעלמא ואצ"ל שאין יכול לומר לו לא אתן לך מעותיך עד שתתן לי כשיעור הזרעים שלי דכיון שעל דעת זריעה מכרן לו ולכך מסרן לו ויש לו מקח טעות בדבר ולא פשע הלוקח בכלום אינו חייב לשלם לו כלום וכן בכל מקח טעות שבעולם שידוע שהלוקח הדבר שבשבילו לקחו כגון בגד וחתכו בהמה ונמצאת טרפה וכן אמרו בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [דף לו.] השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יחזירו ויחזיר להם את הדמים מכרוהו לעובד כוכבים או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ע"כ ולמדנו מכאן כי הלוקח פרקמטיא מחבירו להוליכה למקום ידוע והוליכה ונמצא שם מום שאין לו ללוקח לעשות בה הוצאה כדי להחזירה אלא מניחה ביד שומר חנם והולך זה ויטול את שלו אם ירצה וחייב מוכר להחזיר לו דמיו אבל אינו נותן לו מה שהוציא דלית הלכתא כר' שמעון בן גמליאל דאמר בגמרא נותן לו הוצאה וכן כל כיוצא בזה וכן כתב הרמב"ם ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

[ברייתא דף צג:] המוליך חטין. משמע מהכא דמתני' לא איירי בהוצאה והלכך על כרחין מתני' כולה רשב"ג היא והכי קאמר שרשב"ג אומר וכו' דאם לא כן במאי פליגי ת"ק ורשב"ג והלא במתניתין לא נזכרה הוצאה וכדמשמע הכא אלא ודאי הכי הוא דמתני' רשב"ג היא והלכתא כוותיה אלא בהוצאה דאיירי בברייתא קי"ל כת"ק דפליג עליה שאפילו רשב"ג לאו דינא קאמר אלא קנסא ואינו נותן לו אלא דמי זרע ואם פועל הוא וזרע במה שאינו ראוי ישלם דמי הזרע אם הוא נוטל שכר כדאמרינן בב"ק פרק הגוזל עצים (דף צט:) א"ר יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם והוא דעביד בשכר כי הא דא"ר זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר אבל אומן דעביד בחנם פטור כדאמרינן [עיין דף צג: בתוס' ד"ה חייב] לענין גניבה לפי שאין דרכם של בני אדם להתבונן בכל ענין:

ולא לתתן. במים דעליו ללתות אותן במים ולכתוש במכתש להסיר הקליפה החיצונה כדי שתהא סולת נקיה הכי חזי טעמא דמתניתא דאינו חייב באחריותן דהוי מטעמא דשמואל דכיון דאיכא למימר לאכילה מכרתיו לך אע"ג דרובא לאו לאכילה קאי אינו חייב דבממונא לא אזלינן בתר רובא וכדפירשנו במתני' דכלל גדול בידינו דהמע"ה הלכך הוי כפלגא ופלגא והו"ל ללוקח לפרושי:

וליחזי אי גברא וכו'. משמע דהיכא שמכירו שהוא לוקח להכי או להכי הוי כאילו פירשו בהדיא וחייב המוכר לתת לו דוקא ההוא שיודע בו שדרכו ליקח ממנו ואי לא הוי מקח טעות וכן נמי אמרינן דהדמים ראיה לפי הדמים שנתן לו יוכל להכיר דעת הלוקח ואע"ג שלא פירש לו כלום הוי כאילו פירש ואי לא יהיב ליה הכי הוה מקח טעות ומיהו היינו דוקא בכיוצא בזה ששאל ממנו שור ושור קא תבע ליה אלא שמגלה דעתו השתא דלרדיא הוי בעי ליה אבל שאל לו צמד ואחר כך אמר דבקר נמי הוה בעי מיניה התם אמרינן דאין הדמים ראיה לחייב לו ענין שלא שאל לו דשני גופין נינהו ואיכא נמי דקרו לכל חד שם באפיה נפשיה לצמד צמד ולבקר בקר: