נימוקי יוסף על בבא בתרא מה:

צונמא. אבן סלע שאינה פוחתת וגם זכוכית קשה מאד ואינו פוחת:

כשהוא קל יותר מדאי אינו יכול למחוק המדה בעומק הראוי ויהיה הפסד המוכר וכשהוא כבד יותר מדאי מוחק טפי בעומק והוא הפסד הלוקח לפיכך ימחוק בעצים אלו שאינם קלים ולא כבדין יותר מדאי:

אשכרוע. בויי"ש בלע"ז:

העבה. אינו מוחק כל כך בעומק כמו הצד הקצר נמצא כשהוא לוקח ימחוק עם העבה וכשימכור ימחוק עם הקצר וכן כשמוחק במהרה בבת אחת או כשמוחק מעט מעט. כלומר שמוחק מעט ומגביה את המחק וחוזר וכובש ומוחק מעט טפח אחד הוי פסידא:

אין בקיאין במעשה ידינו. ונוכל לרמות כרצונם:

כי ישרים וכו'. הצדיקים ילכו בם. שיזהרו בהם ופושעים יכשלו בם שילמדו חכמה וערמימות וירמו הבריות ונמצא נכשלו בם:

שלא ימדוד בחבל. עצמו שמודד לחבירו בימות הגשמים לא ימדוד לשותפו זה בימות החמה מפני שהחבל מתייבש ומתקצר ונמצא שזה נתאנה:

שלא יטמין משקלותיו במלח. מפני שהמלח שואב לחות המשקלות ומקילין. הכי איתא בירושל':

משורה. היא מדה קטנה כדכתיב מים במשורה תשתה:

שלא ירתיח. שלא ישפוך היין בחזקה וממקום גבוה מפני שעולה קצף אשקומ"ה בלע"ז ונראה הכלי מלא:

שאפי' יחדה לעביט של מי רגלים. שמא ימוד בה לפעמים:

אבל כשאינה חתומה הוא ירגיש בה וגם הלוקחים ולא שקלי ומותר להשהותה דהא לא יחדה למדוד:

משום הא דתניא בספרי דקרא דכתיב גדולה וקטנה ר"ל גדולה שמכחשת את הקטנה מסקינן הכא אלו הן המדות שיכול להתקיים שאין לטעות בהם לתת אחת בעבור האחרת כי אלו ניכרות הן:

סאה. היא ששת קבין ולפיכך לא קתני חצי סאה משום דהיינו תרקב שהוא שלשה [קבין]:

חצי קב רובע קב תומן שמינית קב שהם ג' ביעין וחצי תומן ביצה ומחצה:

עוכלא. היא ביצה וחומש ביצה מפני שהלוג הוא רובע קב ולוג ששה ביצים ואפילו שהשיעורין אלו קרובים זה לזה מסקינן דבמדות קטנות בקיאין האנשים להכיר בין אחת לחברתה זה הוא במדת היבש. ובמדת הלח הין שהוא י"ב לוגין כתרקב ביבש חצי הין הוא חצי תרקב שלישית הין הוא קב רביעית הין הוא ג' לוגין ואע"ג דאיכא למיטעי בין שלישית לרביעית מ"מ כיון דהוו הכי במקדש כדאמרי' שנתות היו בהין הניחו אותן מדות גם להדיוטות כיון שהם נמי היו משתמשין במדות אלו לענין שמן שהיו נותנין למנחות וליכא למיחש שיטעו הם לכהנים דכהנים זריזין הן להכיר בין שלישית לרביעית לפיכך לא ראו למעט מדות אלו:

גרסי' בגמ' אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות ולא עלהמטבע יותר משתות והמשתכר לא ישתכר יותר משתות מ"ט דשמואל א"ר חסדא שמואל קרא אשכח ודרש והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם מנה מאתים וארבעים הוי אלא ש"מ תלת ש"מ מנה של הקדש כפול היה ושמע מינה מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות וש"מ שתות מלבר:

אע"פ שלענין דינא לא הוה צריך הא דרב חסדא מכל מקום כתבתיה משום התועלת היוצא ממנה דשמעינן מינה תלת אין מוסיפין על המדות יתר משתות המדה אותה שרוצין להוסיף בה:

והמשתכר. כמו חנוני שקונה יין ופירות מהסיטון כדי למכור מעט מעט אל ישתכר יותר משתות וכגון שלא הוקר השער וכל זה כדי שלא יוקירו הפירות יותר מדאי אבל אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקיר ישתכר אפילו כפלים ובלבד שיהיה כפי השער שהולך:

עשרים גרה. כך היה המשקל בימי משה אבל בבית שני הוסיפו בשקל שתות דהיינו כ"ד גרה והגרה מעה והמעה שני פונדיון והפונדיון שני איסרים והאיסר שמונה פרוטות והפרוטה חצי שעורה משקלה כפי הקבלה ונמצא שהאיסר ד' שעורות והפונדיון שמונה והמעה שהיא הגרה שש עשרה שעורות והשקל שהוא עשרים וארבעה מעות שלש מאות ושמונים וארבעה גרגירי שעורות בינוניות והוא הנקרא שקל בלשון תורה וסלע בלשון משנה והוא ד' דינרים וכשאמרו בכל מקום בתלמוד מאתים ר"ל דינרין וכן מנה מאה דינרים שהוא כ"ה סלעים נמצא כסף דעבד שהוא ל' שקלים עולה ק"ך דינרין וחמשים דאונס ומפתה עולה מאתים דינרין והדינר צ"ו שעורות מפני שהדינר ו' מעות והמעה שהיא גרה ט"ז שעורות כמו שאמרנו ושקלתיו ומצאתיו שהדינר חצי רביע אוקיא של כסף:

המנה יהיה לכם. משמע שנוכל לעשות מנה מכל אלו השקלים שהם ס' שקלים והשקל ד' דינרים כמו שאמרנו ועל זה מתמה תלמודא מנה מאתים וארבעים הוי. כלומר והלא המנה אינו אלא חצי מאתים כדאמרינן בכתובות (דף י.) נותנים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה:

כפול היה. של חולין היה כ"ה ושל הקדש היה כפול שהוא נ' והוסיפו שתות חלק שוה לאחד מה' חלקים ונמצא שהחלק הוא עשרה והיינו ששים וש"מ שתות מלבר דאילו מלגאו דהיינו לחלק הנ' לו' חלקים לא היה עולה החלק אלא שמונה [שקלים] ושליש [שקל] ועכשיו עולה עשרה מפני שהוא שתות מלבר כלומר בר מה' חלקים מוסיפין חלק ששי בחלק א' מהחמשה:

אוצרי פירות. שקונים בשוק לאצרם ולמכרם ביוקר במקום שרובן ישראל:

מפקיעי שערים. שמוסיפין על השער ליקר אותו ומשמע שאינו אסור לאצור אלא בלוקח מן השוק מפני שגורם יוקר לעולם:

קבו אוצר. כלומר מה שמלקט מפירותיו ולישנא מעליא נקט כלומר אותו המעט שנתן לו המקום:

משמע מהכא שאף במקום שמותר לאצור וליקח מן השוק כמו בג' שנים אלו מפני שאינו נמצא בשדות בשלש שנים אלו לאכול מהם אפ"ה בשנת בצורת אסור מפני שגורם יוקר [גדול] בשערים: