נימוקי יוסף על בבא בתרא מד:

פי' מדה דלוקח היא ואפילו קודם שתתמלא היא ברשות לוקח כגון שיש בה שנתות ומתני' סתמא קתני שהיא ברשות מוכר ואפילו אית בה שנתות:

במדת סרסור. כלומר ובסימטא או ברשות של שניהם אבל מדת סרסור ברשות מוכר לא עדיף מכליו של לוקח ברשות מוכר כדאמרינן לעיל דלא קנה ומיהו ברשות לוקח אתי שפיר דקודם שנתמלאת הוי ככליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה:

[והמיצת] מדינא של לוקח הוא אלא שנתנו אותה למוכר משום יאוש הלוקח דלא קפיד ביה ומכל מקום אם [המוכר] בעה"ב או המוכר הוא סיטון חייב להטיף בה שלשה טיפין בכל זמן אפילו בערב שבת וחנוני פטור לעולם שלא חלק בו תנא קמא ולענין משקה של תרומה כיון דמדינא הכל של לוקח הוא [אלא דמשום יאוש נגעו בה] אם כן מתרומה הוא ועולה הרכינה והמיצת ומ"מ מותר לבטלה ברוב של חולין אם הוא בצונן ואם הוא בחמין ובמעשר דרבנן דיו בהגעלה שלש פעמים אפילו בקדרה של חרס והכי איתא בירושלמי רבי יוסי בר שונם בעא קומי יונא תמן איתמר ונותן שלשה טיפין לתוכה חולין והכא איתמר צריך להגעילה שלש פעמים אמר ליה בצונן ברם הכא ע"י האור וכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ואני אומר שאין למדים ממנה אפילו לשאר איסורין דרבנן ואחרים הביאו ראיה לדבריו מפנכא דר' אמי דאמלח בה בשרא ותבנא ומלח שמלחו בה לאו איסור תורה אפ"ה לא הגעילה אלא תברא והרשב"א ז"ל כתב דאפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה לא התירו אלא בתרומה דרבנן שהוא איסור שאינו שוה בכל מקום:

מתני' מי שנתן לבנו פונדיון שוה שני איסרין שיקח לו באיסר שמן ויחזיר איסר והתינוק בחזרתו שבר את הצלוחית ואבד את האיסר והשמן שנתן לו החנוני חנווני חייב לשלם וטעמא מפרש בגמרא בשלמא באיסר ושמן שנתן החנוני לתינוק אית להו טעמא לאיפלוגי. רבנן סברי לאודועי שדריה שישלח לו השמן ביד פקח. ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדריה ממש שישלח לו השמן ביד התינוק עצמו ומשום הכי פטור. אלא צלוחית אבידה מדעת היא ואמאי חייב החנוני דאי משום שנטלה מיד התינוק והוי כשומר אבידה וחייב (וכ"ש) בפשיעה וזו פשיעה היא כשנותנו לתינוק היינו בדבר שנאבד מן הבעלים שלא מדעתם אבל זו אבידה מדעת היא ולא נתחייב החנוני בשמירתה דבשלמא בחיוב פונדיון אע"ג דהוי נמי אבידה מדעת משנתנו בעליו בידו מ"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנוני בידו נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמור הוא דלאודועי ליה שדריה ולא מצי פטר נפשיה ממה שנתחייב:

מר סבר שואל הוי. וכיון שהחזירה למקום שנטלו משם דיו:

ורבנן סברי שואל שלא מדעת גזלן הוי. וחייב בהשבה מעליא ובידו של תינוק לאו השבה מעליא היא והכי תנן בהגוזל ומאכיל (דף קיח.) הגונב טלה מן העדר והחזירו מת או נגנב חייב באחריותו כיון שלא החזירו בידיעת הבעלים ה"נ בעינן דעת בעלים וקי"ל כרבנן דאמרי גזלן הוי:

אמר המחבר וכיון דקי"ל כרבנן דאמרי גזלן הוי היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו אבל מורי נר"ו אומר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה עכ"ל הריטב"א ז"ל ותמיהני אני על פסק זה של רבותי ז"ל דבהדיא אמרינן סוף פ' אלו מציאות [דף כט:] מצא תפילין שם דמיהם ומניחן ואם לא ששם אותם וקנאם לא היו מתירין אותו להניחם כשאר גוף אבידה שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה (גבי) ס"ת נמי גבי אין השואל רשאי להשאיל (שם כט:) דאמרינן סד"א דניחא ליה לאיניש וכו' קמ"ל ואילו היה לרבותי ז"ל שום ראיה הייתי דוחק עצמי ליישב זה אבל עכשיו תמיהני ע"כ:

ומודים חכמים לר"י שאם לא נטלה ע"מ למוד בה לאחרים אע"פ שנטלה למוד בה לתינוק לא הוציאה מרשות בעלים והרי היא כאילו הצלוחית ביד התינוק בשעת מדידה:

מדאמרינן דבר שדמיו קצובים ועומד לימכר כיון שהחזיק בו אחר על מנת לקנותו תו לא הוי ברשות מוכר לאקדושי ש"מ דהלוקח הוי כאילו לקחו לגמרי ואין רשות למוכר להחזיר בו משום דלוקח ממש הוא דאילו שואל הא קי"ל במס' ערכין [דף כא.] דמשכיר מקדיש וכ"ש משאיל ומיהו אי נקטיה ע"מ לבקרו יכול לחזור בו אם ירצה דאדעתא דהכי נסביה אלא דבכל זמן שלא החזירו הרי הוא כאילו שלו:

אמר המחבר ונ"ל טעמא דמילתא משום שלא יוכל המוכר ליטלו ממנו ולמכרו לאחר שאם זה אמר טוב הוא בעיני מאי תו איכא כיון שהוא בידו ודמיו קצובין ועומד לימכר ע"כ:

וה"מ בדרכו למכרו שלם כמו שהוא כגון כלי או כעובדא דקרי אבל בדבר שדרכו לחלק כבשר וכבוקא דאטמא ר"ל ירך אינו חייב אלא כפי השיעור שהיה דעתו לקנות דאותו השיעור הוא דוקא כאילו הוא ברשותו ולא יותר והוא שיהיו דמיו קצובין כבשר דבין למשקל בין לחתיכות דמיו קצובין וכ"ש אם המוכר פסק דמיו אבל אם אין דמיו קצובין והקדישו המוכר הרי הוא קדוש אע"פ שאינו ברשותו לפי שהוא כפקדון ביד זה שהרי לא נתכוין לגוזלו אלא לקנותו לרצונו של זה אבל (ב"ק דף סח: וכ"מ) גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו:

מתני' תבואה היא סיטון בלשון יוני וע"ש זה נקרא כל מוכר תבואה הרבה סיטון (ועש"ז נקרא כל תגר גדול הן מיבש הן מלח סיטון והוא שם יוני למוכר פירות הרבה יחד):

מקנח מדותיו בשביל שנקרש בתוכו מה שנשאר מהרכינה ומיצית וממעט המדה:

ובעל הבית. שאינו מוכר תדיר דיו בפעם אחת בשנה:

חלוף הדברים. דהסיטון דיו בפעם אחת בשנה שאין לו פנאי להיות נקרש מפני שמוכר יותר תדיר מבעה"ב אבל כלי בעה"ב נקרשין מפני שאינו מוכר תדיר הלכך יקנח אחת לשלשים יום. חנוני. שאינו מטיף ג' טיפין מתאסף בתוך כלי יותר מבכלי סיטון ובעה"ב לפיכך צריך שיקנח מדותיו ב' פעמים בשבוע כדי שלא יתקרש בתוכו וימעט המדה וכלהו מודו בהאי וכן ממחה שהוא לשון קנוח כדכתיב (ישעיהו כ״ה:ח׳) ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים:

פעם אחת בשבוע. כשמוכר דברים לחים כבשר ושמן ודבש או דג מליח מפני שנדבק בו מהלכלוך ומכביד המשקל ובכל פעם שישקול יקנח המאזנים מטעם זה: