נימוקי יוסף על בבא בתרא מד.

בחזקה. נמי נקנה כדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה או שגדר ופרץ בפניו:

ושאין להם אחריות כגון מטלטלין אין נקנין אלא במשיכה. ומתקנתא דרבנן כדאמרינן במציעא (דף מז.) אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות מטעם ק"ו אם גופו קנוי בכסף דכתיב בעבד עברי מכסף מקנתו ממונו לא כל שכן ומה טעם אמרו שאינו נקנה אלא במשיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה שאם נפלה דליקה באונס לא טרח ומציל כיון דלאו דידיה נינהו ולפיכך אוקמוה רבנן ברשות מוכר עד דמשיך לוקח ופירשו משמיה דרבא דדוקא בדברים שאין דרכם להגביה כלומר אין דרכם להגביהם כלל אבל דרכם להגביה כשליפי מציעאי לא קנה אלא בהגבהה ומשום הכי אוקימנא הא דמס' שבת [דף צא:] דהגונב כיס במשיכה כגון שמגרר ויוצא עד שיוציאנו מרשות בעליו לרשותו דחייב במידי דצריך חבל למושכו כלומר שאינו ראוי כלל להגביהו ואע"ג דהתם באלו נערות [דף לא:] מוקי לה במציעא הך עיקר וכן העלו רבוותא ובבהמה דפסיקנא כרבנן דברייתא דאמרי בין דקה בין גסה במשיכה הא פירשו בגמרא [כאן דף פו:] שאני בהמה דמסרכא כלומר שנועצת צפרניה בקרקע ואינה דרכה להגביה כלל. הרי"ף בהלכותיו הביא נמי הא דאמרינן בקדושין [דף כו.] דמטלטלין אף על פי שאין נקנין אלא במשיכה או בהגבהה וכדאמרן מ"מ אגב קרקע מיקנו בקניית קרקע כדתנן התם נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה מנה"מ אמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות אשר ביהודה. איבעיא להו מי בעינן צבורין ואסיקנא צבורין לא בעי אגב וקני בעי. פי' לא בעינן שיהו המטלטלין צבורין בתוך הקרקע ממש ומ"מ צריך המקנה לומר לקונה [קנה לך] האי ארעא וקני לך אגבה הך מטלטלי דאית לי במקום פלוני וכיון דקנה לההיא ארעא קנה נמי להנהו מטלטלי כל היכא דאיתנהו:

עישור שאני עתיד למוד בו. כשמגיע שנה שלישית חייב אדם לקרוא שם למעשר ראשון לתתו ללוי ולמעשר עני לתתו למי שיזכה בו לעניים ואע"פ שאינו מופרש עדיין מן החולין והתם רישא דמילתא הכי הוא דר"ג וזקנים היו באים בספינה והגיע שנה שלישית ואמר ר"ג עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע שהיה לוי ומקומו מושכר לו והרי זה היה שדה במכר ומטלטלין במתנה אבל שדה במכר ומטלטלי לאחד הוא בעיא דלא איפשיטא:

הא דאמרינן דקנה מטלטלין אגב ארעא היינו היכא דנתן דמי כולן א"נ היכא דקנה שדות הרבה דבחזקה באחד קנה אחריני ה"מ בשנתן דמי כולן. ע"כ מהרי"ף ז"ל:

מתני' עד שלא נתמלאת המדה וכו'. ומוקמינן לה בגמ' במדת סרסור ולפיכך עד שלא נתמלאת המדה למוכר דברשות מוכר קיימא למדוד ולמכור ומשנתמלאת היא ללוקח עד שיערה המדה לתוך כליו וחייבין עליה אם נשברה שלא מחמת מלאכה ושלא באונס ואם אינה של סרסור אלא שהוא מודד שנותנין לו שכר על המדידה נעשה כשומר שכר על החבית וחייב בשמירתה ואם נשברה נשברה לו ובלבד שלא יהיה נמי באונס גמור אלא כעין גניבה ואבידה ואם החבית של סרסור והיא מושאלת למוכר או ללוקח ונשברה אע"ג שאינו אונס גמור נשברה לו מפני שהיא שאלה בבעלים מפני שהסרסור נשכר להם למדוד וכן אם הסרסור קנאה מהמוכר למכור תכף ללוקח ומרויח בה ומדד אותה ברשותיה קיימא ולא אמרינן שליחותיה דלוקח קא עביד אלא ודאי ברשות סרסור קיימא לגמרי ואם נשברה נשברה לו עד שיגמר מדידתה:

וחייב להטיף אחר שעירה הכלי ג' טיפין מפני מה שנדבק בדופני המדה ובשוליו:

והרכינה (והיינו מה שנשאר עדיין בדופני הכלי) ומיצה מה שנשאר עדיין בשולי הכלי שנתמצה שם הרי הוא של מוכר מפני שהלוקח מתיאש ממנו כדאיתא בגמרא:

וחנוני אין חייב להטיף מפני רבוי הלוקחים ממנו שלא יתעכבו שם כל כך:

גרסינן בגמרא האי מדה דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח היא ואלא מדה דמוכר משנתמלאת המדה ללוקח מדה דמוכר היא אמר רבי אלעא אמר רב במדת סרסור ורישא מדה בלא סרסור וסיפא מדה בסרסור עצמו הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר א"ר אבהו א"ר יוחנן משום יאוש בעלים נגעו בה: