נימוקי יוסף על בבא בתרא מב.

גרסינן בירושלמי מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקרו ונעשה בשבע רבי יעקב בר אמי רבי אבהו בשם רבי יוחנן כשם שהמקח בטל מאצל זה [בטל מאצל זה] ואקשינן תמן תנינן יפות ונמצאו רעות לוקח חוזר בו ולא מוכר ואת אמרת הכין פי' דקס"ד דההיא דרבי יוחנן בדאיכא כסף ומאי לא הספיק לישא וליתן שלא משך וקאמר שניהן חוזרים ואינם מקבלים מי שפרע ולהכי אקשינן ליה ממתני' דקתני דהיכא דמשך דמתאנה חוזר בו ואינו מקבל מי שפרע אבל מאנה אינו חוזר בו בלא מי שפרע ופריק אתיא כמ"ד הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע כלומר דההיא דר' יוחנן שלא הספיק לישא המקח ולא ליתן המעות ואין כאן מי שפרע והא קמ"ל דיכולין לחזור בהן לגמרי ואפילו משום מחוסרי אמנה אין בו כיון שנשתנה השער:

גרסינן בגמ' [דף פד.] שחמתית ונמצאת וכו' אמר רב פפא ש"מ שמשא סומקא היא תדע דסמקא צפרא ופניא והא דלא חזיא ליה כוליה יומא נהורין הוא דלא בריאן:

כיון דלית ביה אלא ב' מינים א' אדום ואחד לבן וקרי לשון חמה לאדום ש"מ שמש אדום ונפקא מינה לנודר מן האדום שיהא אסור באורו של שמש:

מתני' משך וכו'. בסימטא או בחצר של שניהם מיירי משום דברשותו הוא קונה דסימטא הוא בליטה סמוכה לרה"ר ויש רשות לכל אדם להניח שם כליו וא"כ הוי כחצר של שניהם שיש לו חלק בה אבל ברשות מוכר פשיטא דמשיכה לא מהניא וברשות לוקח ממש פשיטא דקנה ומוכח בגמ' דמשיכה מהני אפילו בכליו דמוכר:

ולא מדד. דאע"פ שלא מדד קנה משום דמדידה לא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא ומיהו מוקמינן לקמן מתני' בשפסק סכום המקח דאם לא כן לא סמכא דעתייהו ואז המשיכה לא הוי מהניא:

מדד ולא משך. כלומר אפילו בשפסק דמי המקח כיון שלא מדד לתוך כליו של לוקח אבל אם מדד לתוך כליו של לוקח קנה כיון שהמוכר נתנו ברשותו של לוקח וכן אם מדד הלוקח והגביה ידו במדידה אפילו המדה של מוכר קנאו בהגבהה ואפילו ברה"ר דהגבהה קונה בכ"מ:

ואם היה פקח. הלוקח כשמדדו המוכר ע"ג סמטא או בבית המוכר וירא שמא יחזור מן המקח ישכור לו מקום הפירות ואז יהיה רשותו ולא יוכל המוכר לחזור בו:

הלוקח פשתן. מפורש בגמ':

גמ' [חוץ מרה"ר וכו']. הלכך אם מדד המוכר פירותיו לתוך קופתו של לוקח בעוד שהיא בסמטא או בחצר של שניהם קנה לוקח אבל ברה"ר ובחצר שאינה של שניהן וכ"ש ברשות מוכר לא קנה משום דאין לו רשות בו והכלי בטל אגב הרשות ואינו קונה עד שיתן לו רשות בעל הקרקע וטעמא משום דהוי קנין זה מטעם משיכה אבל מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר [שאינה] של שניהם וכדפירשנו בתחלת פירקין והגבהה עדיף מינייהו דאילו הגבהה פירשנו התם דקונה בכל מקום כלומר אפילו ברשות מוכר ומשיכה ומסירה אפילו אמר ליה מוכר זיל חזק וקנה לא קנה לוקח כיון דברשות מוכר הוא אא"כ יש לו ללוקח כלי ברשות מוכר וא"ל זיל קנה כדאמרינן הכא בסמוך משום דכיון דא"ל הכי הוי כאילו משאיל לו מקום כליו ומש"ה קנה ומיהו הני מילי אחר שפסק דמים אבל בלאו הכי לא וכדאיתא בסמוך מדתניא לקמן פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם. כיון שעשו סכום המקח:

מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם. ואע"ג דפרקו משאם. ובעי הכי כלומר כיון שפרקו המשא ברשות לוקח מה לי אם פסק ערך הדמים או לא הא קנאם רשותו ותירץ דלא סמכה דעתא על מקח זה לא המוכר ולא הלוקח דשמא ישאל המוכר יותר ממה שיתן בהם הלוקח וכל היכא דקייצי דמים הרי הוא פסק כדאיתא בגמ':

[ארבע מדות במוכרים. פי'] ארבע דינים חלוקים יש במוכרים [מדה ראשונה] אם מודד המוכר במדה שאינה של שניהם עד שלא נתמלאת המדה עומדת בחזקת המוכר ואי בעי למיהדר מצי למיהדר מן המכירה או אם נשפך היין או השמן נשפך לו דלדעת כן השאילוה לו שתהיה ברשותו למדוד אבל לאחר שנתמלאת המדה היא ברשות לוקח דאדעתא דהכי נשאלה לו שתהיה ברשותו הכלי כשהוא מלא כדי שיצניע שם שמנו עד שישפוך אותו בכליו והלכך אין המוכר יכול לחזור בו ואם נשפך נשפך ללוקח וכגון שלא תהיה המדה ביד המוכר אלא שהניחה בסימטא או בחצר של שניהם משום דהוי ככליו ולא תימא דהיינו דוקא כשמכר לו המוכר הין בשנים עשר סלעים אבל אם אמר לו לוג בסלע הוי כאילו מכר לו לוג לוג בפני עצמו ואם הניחו בקרקע סימטא שוב לא הוי ברשות מוכר דזה אינו דכיון שהכלי מושאל אדעתא דהכי מושאל שתהיה ברשות מוכר עד שתתמלא המדה [הרי כאן מדה א'. מדה שניה]. אם היתה המדה של אחד מהם. כלומר של לוקח אע"פ שאמר לו הין בשנים עשר סלעים כיון שאמר לו [בפירוש] לוג בסלע ראשון ראשון קנה ובלבד שיהו סימנים בהין לכל לוג ולוג וכדאמר רב כהנא [דף פו:] שנתות היו בהין הלכך קנה דכליו קונה לו כל מקום שיש לו רשות להניחו כי הכא בסימטא ואל תתמה על הלשון שאמר של אחד מהם כיון שאינו רוצה לומר אלא לוקח דאגב שאמר שאינה של שניהם נקט נמי של אחד מהם ובכי האי גוונא איכא ביבמות [דף יט: לר"ש] ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ומוכח התם דדוקא במיוחדת מהן קאמר הרי כאן שתי מדות: