נימוקי יוסף על בבא בתרא מא:

כשורה. מסודרין:

כחצובא. כגון מושב קנקן שיש לו שלש רגלים האחד כנגד אמצעות השנים וטעמא דרבי יוחנן משום דכשהן נטועים בענין זה אין דרך לזרוע שם בינתים והוי כשדה אילן וקנה קרקע:

[חומרא לתובע] ולא קנה קרקע דלא מיקרי שדה אילן כיון דהוו כאלו אינן יחד בשדה אחת ומיהו כבר פסקנו לעיל דקנה אילנות שביניהם ואע"פ דאפשר שמפסיק בין האילנות אבל אם היה שם רכבא דדקלי ושיירה לעצמו בפירוש ומפסיק בין האילנות היינו כבעיא דאמת המים ורשות הרבים שעלתה בתיקו:

[גמרא דף פג.] הנוטע כרמו ח' אמות וכו'. כבר פירשנו לעיל דכשאין ד' אמות בין שורה לשורה שהוא צריך לעבודת הכרם שהוא כדי בקר וכליו אין לו דין כרם ומותר לזרוע כלאים סמוך לששה טפחים כדין גפן יחידית שא"צ להרחיק הזריעה מעיקר אלא ששה טפחים ואם כן יש בין שורה לשורה ח' אמות שלימות לא הוי כרם משום דמרוחקין השורות טפי ונחשבת כל שורה ושורה בפני עצמה ואנן בעינן כדפירשנו לעיל שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב לפחות ובירושלמי דכלאים פוסק כר"מ ור"ש ודוקא בשתי שורות אבל ג' שורות אפילו נטען על פחות מד' אמות [אסור דתנן כרם הנטוע על פחות מארבע אמות אינו כרם דברי] ר' שמעון וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעים כאילו אינם:

ואסור לזרוע בינתיים עד שיהא שמונה אמות בין שורה לשורה בתחלת נטיעתן אבל אם חרבו השורות האמצעיות בעינן שיהיה בין שורה לשורה הנשארות שש עשרה אמה כדרבי אליעזר בן יעקב דתנן ר"א בן יעקב אומר משום רבי חנינא אפילו חרבו האמצעים ואין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם שאילו מתחלה נטעו היה מותר בשמנה אמות וכתבו מגדולי המחברים ז"ל והלכתא כר"א בן יעקב דמשנתו קב ונקי ולפי זה צריך לומר דשיעורא דכלאים ודקניה אינן שוין אלא דמכלאים שמצינו האי שיעורא דשש עשרה אמה מייתינן ראיה דחשיב שיעור ומשערינן ביה בקניה:

קי"ל בפ"ק דקדושין (דף לז.) דכלאי הכרם אסורים מדברי סופרים בחו"ל מפני שאסורין בהנאה בארץ וקי"ל כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כדאמר ר"נ [בר יצחק] (בברכות דף כב.) מדאמר רחמנא לא תזרע כרמך כלאים דמשמע לא תזרע כרמך דהיינו חרצן עם כלאים ואם בארץ כן כ"ש בחוצה לארץ שאינו נאסר כלל אלא במפולת יד השלשה מינים ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ מיהו אסור באכילה ובלבד שיראנו לוקט הלכך אם הירק סמוך לכרם ד' אמות אסור כמו שאסור לזרוע שם כלאים וכן אם הוא סמוך ד' אמות מהעריס. עריס [ריש פ"ו דכלאים] אלו הגפנים שאנו נוטעים בחצרות ואם הם חמשה או יותר והדלה אותם על גבי מוטות או שבכה צריך להרחיק מהם ארבע אמות והירק הנטוע תוך ארבע אמות לעיקרן אסור כדאמר בכרם אבל פחות מחמשה אין אוסרין:

מתני' בבהמה גסה אין דרך למכור אלא כל אחד מאלו בפני עצמה ומש"ה לא מכר אבל בבהמה דקה דרך למכור את הרגלים עם הראש דלא חשיבי כולי האי וכן נמי הכבד עם הריאה אבל איפכא לא שהחשוב אינו נמכר עם מי שאינו חשוב ואינו דין שיהא טפל לו ומיהו תניא בתוס' [מכילתין פ"ד] בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה:

ד' מדות וכו'. התנא שנה לנו הארבע דרכים שאפשר בענין חזרת המקח שהן או הלוקח לבדו או המוכר לבדו או אין שום אחד מהם או שניהם יחד כשיש טעות במקח כגון שמכר לו רעות ביפות אע"פ שאין אונאה בדמים לוקח יכול לחזור בו שהרי הטעהו וכן המוכר היכא שהטעהו הלוקח ואמר לו חטים הללו נחשבות רעות בעיר הזאת ובעבור זה מכרן ואח"כ מצא שהיו מחשיבים אותו ליפות הרי הטעהו ומוכר יכול לחזור אבל אם אמר לו המוכר רעות הן ונמצא שהיו רעות שברעות לא מצי אמר לוקח לא קניתים אדעתא דהכי שיהיו כ"כ רעות וכן ההפך ביפות לא מצי אמר מוכר לא מכרתים אדעתא דהכי שיהיו יפות שביפות דהא יפות ורעות קאמר ליה והכל בכלל ואם שאל לו שחמתית שהם חטין אדומים מפני שעושים קמח מרובה ונותן לו חטים לבנה או שאל לו לבנה משום שעושה הפת יותר נאה ויפה הרי אלו כשני מינין והוי כמקח טעות וכל אחד מהם יכול לחזור בו שאם זה לא קנה דבר של זה גם מכירתו של זה אינה מכירה:

גמ' הא דרב חסדא דאמר בין שתות מעות שנתאנה הלוקח בין שתות מקח שנתאנה המוכר הכל שוה לענין אונאה אתיא כהלכתא דקי"ל (ב"מ דף מט:) שתות מעות נמי שנינו וכן הא דאמר שהמתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה ומטעמא דאמר הכא הוא וכדמשמע ממתני' דאפילו בביטול מקח דאמרינן בעלמא דשניהם חוזרים אמרינן במתני' דהמתאנה דוקא יכול לחזור בו ולא המאנה דהיכא שנתיקרו לא מצי למיהדר ביה מוכר משום דא"ל לוקח אי לאו דאוניתן וכו' וכ"ש באונאה שהמקח קיים שאין שום אחד מהן יכול לחזור בו וקי"ל כרבא דאמר [שם דף נ:] שתות קנה ומחזיר אונאה שהמתאנה דוקא יכול לחזור בו כלומר לתבוע אונאתו ולא המאנה דלא מצי למימר ליה החזר לי מקחי ולא קי"ל כרב חסדא בהא דאמר דבאונאה חוזר אע"ג דבעיקר מילתיה קי"ל כוותיה וכן פסק הרי"ף דכרבא קי"ל בהא והא דמייתי ראיה ממתני' אע"ג דמתני' הוא ביטול מקח והא דרב חסדא היא אונאה כבר פי' דלפי דין ביטול מקח דשניהם חוזרין מייתי דאפ"ה אמרינן דלוקח דוקא חוזר ולפיכך דין אונאה דלעולם [אינם] חוזרין דין הוא שנשמע שהמתאנה יתבע אונאתו והמאנה לא מצי למימר ליה החזר לי מקחי ומיהו משום דקי"ל דיתר משתות אינו שוה עם אונאה שהיא שתות צריך לן למימר דבמתני' אע"פ שהמתאנה יכול לחזור ולא המאנה היינו לומר שהמאנה אינו יכול לחזור בו מעצמו בלא שום תביעה אבל היכא שהמתאנה יתבע ממנו אונאתו אף המאנה יכול לחזור בו ולומר או יחזיר לי מקחי או ישתוק מאונאתו אבל לענין אונאת שתות לא מצי מאנה למטען בשום צד אלא יחזיר לו אונאתו ומטעמא דרב חסדא דא"ל אי לאו דאוניתן לא וכו' והשתא דאוניתן וכו' א"כ מצינו חוטא נשכר ואע"פ שנתאנה המוכר בשהוקרו מ"מ מי נתאנה מעיקרא לוקח א"כ לוקח יכול לחזור בו דוקא כדין אונאה כדפי' וכדין ביטול מקח וכדפי':