נימוקי יוסף על בבא בתרא מ:

זיתים לקוץ. כלומר שלקח לו זיתיו שיקצצם משדהו ויהיו לו אינו רשאי הלוקח לשרש אותם אלא מניח שני ענפים כדי שיחזור ויצמח וחבירו בב"ר ויטע כרם א"ר אבא בר כהנא הכנים עמו זמורות ויחורים לתאנים וגרופיות לזיתים:

אמר המחבר יש מי שפי' ב' אגרופין והוא יותר נכון הריטב"א ז"ל וצריך זה כדי שלא יחרב שדהו כי לא היה כוונתו של מוכר לכך והא דאשמועינן תנא הך דשובך וכוורת אתי שפיר למאן דאמר (ב"מ דף סו:) אדם מקנה דבר שלב"ל ואפילו למ"ד אין אדם מקנה מ"מ היכא שאינן חוזרין ורוצין לקיים המקח צריך התנא לאשמועינן הדין והרמב"ם ז"ל כתב שאין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולידו או דבש שיבא לכוורת אלא מכרהשובך לפירות והכוורת לדובשא והוי כמי שמוכר אילן לפירות:

גמ' [והא תנא מפריח ראשונה ושניה פי'.] היכי תנן דמפריח דוקא בריכה ראשונה הא בברייתא תני ר' חייא ראשונה ושניה וקס"ד שיניח לאמה ב' בריכות ראשונה [של ניסן] ושניה [של אייר] ותירץ רב כהנא דברייתא פירוש דמתני' דהא דאמר במתני' בריכה ראשונה היינו לאמה אבל ה"ה דלבתה יניח בריכה ראשונה שלה שהיא שניה לאמה נמצא שישארו למוכר ג' זוגות אמה ובתה ובת בתה וכל אחת עם חברתה כי זוגות הם נולדים ובעי תלמודא מ"ש אמה דמשמחה אבריכה שלה ואזוג שלה ואף על פי שנוטלין ממנה כל הבריכות שעושה מכאן ולהבא כי האם עושה בריכה כל חדש וחדש והבת אינה עושה תיכף לאחר חדש ליצירתה אלא עד ב' או ג' חדשים וא"כ כי היכי דהאם מצטוותא עם הבת ועם זוגה הבת נמי תשמח עם אמה ועם זוגה שגם לה יש זוג ואמאי צריך להניח לה בריכה ומשני דרך העולם שהאם משמחת עם הבת אבל הבת אינה משמחת עם האם הלכך אם לא יניחו לה הבריכה הראשונה תלך מן השובך ואם תלך היא תלך גם האם ונמצא השובך חרב וזה אם מכר לו הפירות לא מכר לו השובך הלכך צריך שיניח למוכר שלשה זוגות וכדאמרן ואין צריך להניח בריכה ראשונה לבת הבת וכן לכולן משום דכיון דכ"כ נינהו שהם זוגות כדאמרינן מצטוותי אהדדי וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו ואין הלשון הולמו זה הפי' והנכון כמו שפירשו בתוספות דראשונה ושניה לאו דוקא דהוא הדין מבני בנים עד סוף כל העולם מכל ולדות יניח הראשון שבהן והיינו דפירש תנא דברייתא אלא שלא יכול להאריך ושלישית ורביעית שהרי אין לדבר קצבה:

במתני' [תנא] שהלוקח לוקח ג' נחילין זה אחר זה ומכאן ואילך נוטלן לסירוסין:

אלו השיעורים לאילנות אלו משום שחוזרין לצמוח ולא תפסד השדה כי אם מכר לו עציו לא מכר לו השדה:

פקק. הוא כמין קשר וכשמניח קשר אחד אז חוזר לצמוח:

מתני' ת"ק סבר דלא מיקרי שדה אילן פחות משלשה אילנות ולא קנה קרקע אע"פ שהם (במרחק) [כחצובא] כדמפרש בגמ' ולא קנה אלא האילן לפירותיו ושיקצצנו כשימות ובעודו בשדה אינו עומד בקרקע של לוקח שאין לו חלק בו אלא בחלקו של מוכר שהשדה שלו היא הלכך השדה שלו משועבד לקיום האילן ולתשמישו שלא סיים לו חלק מיוחד לתשמיש האילן לפיכך הגדילו הענפים לא יחתוך וידקדק אותם כדי להשפיל ולגרוע צלו אע"פ שהצל קשה לזרעים [דכיון שאין לו קרקע לבעל האילנות הרי שעבד לו שדהו לצורך כל האילנות כל צרכן שע"מ כן לקחן והעולה] מן הגזע שהוא בגוף האילן הנראה על הארץ שלו אבל העולה מן השרשים שהוא מתחת לארץ הוא של בעל הבית שהקרקע שלו הוא הלכך אם מת האילן אין לו קרקע כלל ליטע אחר במקומו ולא לשום תשמיש בעולם מפני שלא קנה קרקע:

ישפה. תרגום [ואכות אותו] (דברים ט) ושפית יתיה משום שהצל עובר [יותר] שיעור מחלק השדה שקנה עם שלשה אילנותיו כדמפרש בגמ' ואינו דין שיזיק קרקע של מוכר וזרעיו:

גרסי' בגמ' [דף פא.] תנן התם הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא ר"מ אומר מביא וקורא כו' מכדי הא תנא ליה דיש לו קרקע פשיטא דמביא וקורא אלא ש"מ מחייב היה ר' מאיר אף בלוקח פירות מן השוק והכתיב אדמתך [חד] למעוטי אדמת עובד כוכבים וכו'. לא כתבתי זה אלא משום דין גר היוצא מתוך סוגיא זו אם יכול להתפלל ולברך כמונו כאשר אפרש ומשום מה שמדקדק תלמודא לר' מאיר מדקתני משנה יתירה אע"פ שהאחת היא לענין קרקע והאחרת מיירי לענין בכורים נ"ל שהוא [תמה]. דרך התלמוד [למתני כל חדא בדוכתיה אע"ג דחד מחבריה גמר] וצ"ע: