נימוקי יוסף על בבא בתרא ג.

[גרסינן בגמ'] רוניא זבין ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקיה משום דינא דבר מצרא א"ל רב ספרא בריה דרב ייבא לרבינא אמרי אינשי ארבעה לצלא וארבעה לצללא. פי' צלא עור והכי קאמר (ליה רבינא) אמרי אינשי ארבעה זוזי שוה העור וארבעה למעבדו הרי א"כ איך ירויח הרצען בו ודאי לא ירויח אלא דבר מועט ורוניא היה עני רצען ומצוה להניחו לפרנסת ביתו לפיכך לא מחייבינן ליה אי לא בעי למעבד (ומיהו מסתברא) דכיון דדינא דבר מצרא אינו (ב"מ דף קח.) אלא משום ועשית הישר והטוב אין ישר וטוב גדול מזה הלכך לא מפקינן מידו ואית דמפרשי דרוניא הוה שותף עם רבינא באותה שדה המצר משום שהיה אריס בתי אבות לרבינא ואריס בתי אבות לא מצי' לאסתלוקי מאותה שדה שהוא אריס הלכך הו"ל כשותף בו וכיון שהוא מצרן כמוהו ואם קדם אחד מן המצרנים וזבן קי"ל דזביניה זביני וה"ק צלא וצללא שותפין בשמונה זוזים השוה העור ארבעה למוכר העור שהוא הצלא וארבעה למעבדו:

מתני' כותל חצר. שהסכימו מתחילה לבנותו למעלה מד' אמות ונפל מחייבים אותו לבנותו עד ד' אמות [דבהכי סגי] משום היזק ראיה ואם טען אחד לחבירו שיתן חלקו לאחר שבנה הכותל וזה אומר כבר נתתי לך חלקי נאמן דכיון דהיה יכול חברו לכופו אנן סהדי דלא יהב איהו ושיצטרך לאחר מכן לבא עמו לדין ואע"ג שהתחיל אידך לבנות משלו וזה מסרב [לבנות עמו] דדין זה גלוי לכל הלכך הרי הוא בחזקת שנתן:

אבל למעלה מד' אמות אין מחייבים אותו. ואע"ג דמתחלה הסכים לכך השתא לא בעי ואנן לא כייפינן ליה אבל אם בנה כותל כנגד כותל זה והוא ראוי לתת עליו תקרה אע"פ שעדיין לא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל שהרי גילה דעתו דניחא ליה במאי דבנה חבריה ואם תאמר במה קנאו דמחייבים ליה יש לומר דכיון שחצי כותל [עומד הוא על חצרו קנתה לו] חצרו ואע"פ דלא אמר ליה אידך תקנה לך חצרך ברור לן שעל דעת כן בנאו שיהיה שלו כל זמן שירצה וא"ת ואמאי מגלגלין עליו שמא כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורותיו באותו כותל יש לומר דמ"מ כיון שנעשה כותל זה מחיצה לביתו חייב והכי תניא בתוספתא [ריש פרק י"א דב"מ] היתה סמוכה לביתו אע"פ שלא נתן את הקורה לאותו רוח נותנין לו יציאותיו של כותל וכו' ואם תבע לו חבירו חלקו וטען זה שכבר נתן אינו נאמן דחזקה שלא פרעו דמימר אמר מי יימר דמחייבי לי רבנן הלכך הרי הוא בחזקה שלא נתן וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' שכנים דהלה נשבע ונוטל אא"כ הביא זה ראיה שנתן אבל הרמב"ן ז"ל כתב ולא נראה לי כן אלא הוא כפרעתיך בתוך זמני וגריע מיניה והתם בלא שום שבועה שקיל:

[גמ' הקובע זמן לחבירו. פי'] הקובע זמן לחבירו על מלוה שהלוהו שיפרענו לזמן פלוני ופירש רב האי גאון והריא"ף [בתשובה] דהיינו דוקא בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מכן אבל בסתם הלואה אע"ג דקי"ל בפ"ק דמכות (דף ג:) דסתם הלואה שלשים יום ה"מ לומר שלא נתנה ליתבע בתוך שלשים יום אבל ודאי עביד איניש דפרע בגוייהו כיון שלא קבע לו זמן בפירוש ומעתה אם במלוה שיש בה גמילות חסד אמרינן דכי קבע ליה זמן ואמר הלוה פרעתיך בגו זמניה [אינו] נאמן כ"ש בשכירות בתים שאינה משתלמת אלא לבסוף שאין [להתבייש ממנו] שאם אמר פרעתיך בגו זמני שאינו נאמן והכי מוכח בסוף פרק השואל [דף קב:] דאפילו אביי ורבא דפליגי בהלואה מודו בשכירות דאינו נאמן וכן הדין בפדיון הבן כדתנן בבכורות (דף מט.) מת בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה משום דזמן הפדיה לא הגיע עד ל' ופסק תלמודא דהלכתא כר"ל ואפילו מיתמי כיון שמת אביהם תוך זמן ההלואה חזקה לא פרע הלכך נפרע המלוה מן היתומים אפילו שלא בשבועה והסכימו המפרשים ז"ל דאפילו מיתומים קטנים ולא חיישינן לומר דעביד איניש דמתפיס צררי תוך זמן דכי היכי דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה ה"נ לא עביד דאתפיס צררי וכתב הרמב"ן ז"ל דאם אמר לו תוך זמנו אשתבע לי דלא פרעתיך לא משבעינן ליה:

תבעו לאחר זמנו. פירש הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא לאחר זמנו ממש דה"ה ביומא דמשלם זמניה הוי מגו דאי בעי אמר פרעתיך עכשיו ואע"ג דמסתבר טעמייהו דהני דאמרי דלאו מגו הוא כלל משום דמכסיף למימר דבר הגלוי והידוע כל כך לב"א מ"מ כתב הרב ז"ל דאם איתא דהך דלעיל דהקובע זמן מצי קאי בכה"ג תלמודא הוה ליה לפרושי בהדיא לאשמועינן חדושא דלא אמרינן האי מגו משום דאיכא דבעו הך דר"ל היכי מיירי אי תבעו בתוך זמנו היכי אמר הלה פרעתיך בתוך זימניה והלא בתוך הזמן הוא עומד ואי תבעו אחר זמנו היינו בעיא דבסמוך מש"ה מוקמינן לה דתבעו ביום משלם זימניה ובכה"ג לית ביה מגו (במשלם). אבל הרמב"ן ז"ל כתב [דהך דר"ל] (דה"ה) בתבעו [במשלם] עסקינן וה"ק כבר פרעתיך אע"פ שהיה גו זמניה [אבל תבעו ביומא דמשלם זימניה כיון דנאמן לומר פרעתי היינו בעיין דתבעו אחר זמנו דכי היכי דאחר זמנו מהימן משום מגו הכי נמי ביומא דמשלם זמניה] והכי פירושא דהיאך בעיא הוא דבעינן מי אמרינן מה לי לשקר ודאי אמת הוא טוען שפרעו בתוך זמנו דאי בעי לשקר ניחא ליה טפי למימר פרעתיך בזמניה שהוא טענה מעליא דמהימן בה הלכך אמרינן דקושטא קאמר ומהימן או דילמא כיון דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה ולא אמרינן מגו ואינו נאמן דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה ותלמודא לא פשטא האיך בעיא וכתב הרי"ף ז"ל דכל כי האי גוונא לחומרא לתובע וקולא לנתבע הלכך משתבע שבועת היסת דפרעיה ומפטר ונראה טעמא דמילתא לזה שזה כלל גדול בדין המע"ה:

גרסי' בגמ' מנה לי בידך והלה אומר (אין) [הן] למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי אין לך בידי דאמר לא היו דברים מעולם שכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי דמי. פי' דכיון שלא לוה פשיטא דלא פרע:

פי' פטור ומיהו בשבועת היסת דהכי אר"נ פ' שבועת הדיינים:

(כאומר לא פרעתי פי' דכיון שלא לוה פשיטא שלא פרעו) פירשו המפרשים ז"ל דבלאו האי טעמא נמי פשיטא דלא מהימן דכבר הודה בפני עדים שאמר לו הן השתא לאו כל כמיניה לומר לא היו דברים מעולם אבל הכא אתא לאשמועינן דאפילו אתו סהדי ואמרו שלוה ופרע חייב ולא מתרצינן דיבוריה לומר דה"ק לא היו דברים מעולם שלויתי ולא פרעתי כלומר אלא ודאי פרעתי והרא"ה ז"ל פי' דהכא הכי אתא לאשמועינן דאפילו אמר אין לך בידי לאחר שאמר נתתיו לך חייב דל"ת כיון דמעיקרא אמר נתתיו לך דהיינו פרעתיך כשחזר ואמר אין לך בידי ה"ק אין לך בידי שכבר פרעתיך קמ"ל דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וה"ל כחוזר וטוען לא פרעתיך דחייב. משום דינים אלו היוצאים מהאי גררא כתבתיה: