נימוקי יוסף על בבא בתרא לו:

כל משניות הללו איירי במוכר סתם וכשמכר העיר כל זה בכלל:

שלחין. הם שדות הסמוכות לעיר וכ"ש פרדסין שסמוכין לעיר שהרי עשויין לטייל לבני העיר:

אבל לא המטלטלין. הנך שפירשנו לעיל גבי בית וחצר:

בזמן שאמר וכו' כולן מכורין. ואפילו חטין ושעורים וכרים וכסתות וכל מטלטלי דלא ניידי דכיון שיצא מכל העיר ללכת אל עיר אחרת הוצאת המטלטלין הוי מרובה מהשבח:

גרסי' בגמרא [דף סח:] תניא המוכר את העיר לא מכר את שיריה ולא את בנותיה ולא החורשים המוקצין הימנה ולא ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים דנגיח קייהו לבר:

שיריה פסקי באגי. שהם שדות רחוקות מן העיר:

בנותיה. כדפרש"י [כפרים] ואפילו סמוכין וכ"ש אם יש לה חלק אחד בים וחלק אחד ביבשה והיא בים:

דנגיח קייהו לבר. שפתיחתן פתוחה לצד חוץ מן העיר דאז אינו נחשב עם העיר אבל אם פתיחתן לצד העיר או החורשים שהם יערות פתוחין לצד העיר נמכרים עמה. [האבנים] דמתני' מפרש בגמ' [דף סט.] אכפי. עמרים (או כתף) והם אבנים גדולות שמשימים על העמרים שלא יפזרם הרוח ואע"ג דתשמישין המטלטלין הם כיון דמיוחדין לזה התשמיש ואין מזיזין אותם מן השדה לעולם כמחובר חשיב להו. ואת הקנים אמרי דבי ר' ינאי קנים המחולקים שמעמידים [תחת] הגפנים. מפני שלא יתלכלכו האשכולות בקרקע:

ואת התבואה אע"ג דמטיא למחצד. כלומר ואיכא מאן דאמר כל העומד לקצור כקצור דמי הכא לא אמר:

ואת מחיצת הקנים ואע"ג דאלימי. כלומר שהם עבות וגסות כיון שאינה בית רובע אין להם חשיבות ובטלות הם לגבי שדה:

ואת השומירה ואע"ג דלא מיחבר בטינא. פי' סוכת נוצרים והיא קבועה בשדה ואע"ג שלא שם סביבותיה טיט הרבה כמנהג העולם מכל מקום כיון שמכוסה וטוחה מלמעלה כמחוברת דמיא:

ואת חרוב שאינו מורכב ואע"ג דאלימי. בטל הוא לגבי שדה דאין לו שם עד שמרכיבין אותו דהיינו כשמזקין וגדל הרבה וכן בתולת השקמה היא בבחרותה ובטלה היא וממילא שמעינן מזו המשנה שהמוכר את השדה מכר את הכרם וכן כל שאר האילנות בכלל שדה הם אחד גפנים ואחד כל אילן חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה:

ולא את האבנים וכו' דלא מחתן. כלומר שלא נעשה בהם מעשה זה ואע"ג דמתקנן להכי:

ולא את הקנים וכו' דלא מוקמי. אף על פי שמתוקנות לעמוד תחת הגפנים כיון שלא העמידם שם לא בטילי:

ולא את התבואה וכו' אע"ג דצריכא לארעא. שלא הגיע זמן קצירתה כשתלשן מכל מקום השתא אינן בכלל שדה:

ולא את מחיצת הקנים ואע"ג דקטיני:

ולא השומירה וכו' ואע"ג דמחובר בטינא. כלומר הכלונסות כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט:

ויש לה שם בפני עצמה וכו']. דחשיבא היא זאת כיון שיש לה שם אע"פ שאינה בית רובע כקנים שהיא בית רובע:

(גמ') דקלים. הם גדולים:

תאלין. שתלים שהם בחורים קטנים:

הוצין וציצין. אילנות הם שאינן מוציאין פירות והא דצריך למכתב ליה הכי משום ב"ד טועין הוא שלא יטעו לומר שלא מכר לו אלא הקרקע אבל לפי האמת [אפילו לא כתב לו] אי אתי אידך לערער אין ערעורו ערעור דלעולם האילנות מכורין בכלל הקרקע [ומ"מ] הוא טוב לכתוב כן כדי [שלא יצטרך לבא לב"ד א"נ משום חשש ב"ד טועין] והיינו שופרא דשטרא:

[א"ל לבר מדיקלא פלניא]. אע"פ שיש אחרים דקלים טובים ממנו לא שייר אלא אותו שפירש כיון שהוא טוב דדעתו ליהנות מן הפירות והשאר נמכרין עם השדה אבל אי דיקלא [בישא] הוא אע"פ שיש אחרים שטובים ממנו כ"ש ששייר לעצמו האחרים והוי כאילו אמר [אפילו] דקל זה שהוא בישא אני משייר אבל אותם שהם רעים ממנו נמכרים הם דהטוב שבהם בחרו ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דאם היו שם אילנות אחרים טובים מהדקל שאמר לא אמרינן כ"ש הנך אלא מאותו המין שמשייר בפירוש כיון דמסתמא הכל מכור:

[ארעא ודיקלא] כו'. הכא מיירי דאין דקלים באותו שדה ואשמועינן דכל היכא דיהיב ליה תרי דיקלי לא מצי אידך למימר דיקלי [בהאי] ארעא דוקא שקילנא אלא כיון דיהיב ליה תרי דיקלי ואע"ג דלא הוו בארעא דזבין ליה חייב אידך לקבולה דלא הוי מקח טעות כיון דלא א"ל ארעא בדיקלי אבל אי לית ליה תרי דיקלי לא מצי אידך לחיובי למזבן ליה דהא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וזביניה לאו זביני נינהו וכתב הר"ש ז"ל דאי הוו דיקלי בארעא דזבין ליה לא מיבעי למימר דקנה כולן בכלל שדה כדאמרן לעיל אלא אי [ליתנהו] בעי לקיים דבריו וצריך למזבן ליה תרי דיקלי אחריני ומ"מ השדה מכור ושתי מכירות הן ולא תליא הא בהא: