נימוקי יוסף על בבא בתרא לו.

גמ' במוכר חצר סתם נמי מיירי דבכלל חצר משתמע הבתים העומדים זו לפנים מזו דחצר כחצר המשכן משמע דכתיב (שמות כ״ז:י״ח) אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים ובתוך זה השיעור שנקרא חצר היה קדש הקדשים ואהל מועד וכל שכן אי אמר דרתא שמשמע לשון דירה וכל שכן אם אמר דירתא דלשון דירה הוא בתים במשמע ואפילו יהיו חשובות כגון [חולסאות והם] בתים של חול שעושין ממנו זכוכית כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טו:) זכוכית ברייתו מן החול:

והחנויות הפתוחות לתוכה. וכגון שאין מוכרין אלא לבני חצר זו:

דרוב תשמישתייהו לגאו. נמכרות עמה דכיון דרוב תשמישתייהו לגאו הוי כאילו לית ליה פתח לבר כלל וה"ה איפכא:

חולסית. קרקע של חול וכדפי':

מצולה. קרקע הנהר שמוציאין בו כסף וזהב ואע"פ דהאי תשמישתא לחוד והאי תשמישתא לחוד כיון שהחזיק באחד מהם קנה חבירו ומיירי בשנתן דמי שתיהן דאם לאו לא קנה אלא כנגד מעותיו ואע"פ דקרקע נקנה בכסף מ"מ בעינן שיחזיק דהכא מיירי במקום [שכותבין את השטר] שמעות לבדן אינם קונות והכי אמרינן פ"ק דקדושין (דף כו.) בגמ' נכסים שיש להן אחריות וכו' אמר רבא לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר אי נמי עד שיחזיק והני מילי בנכסי חבירו דאיכא דעת אחרת מקנה אבל בנכסי הגר לא קנה אלא אותו שדה שהחזיק בלבד כדאיתא לעיל בפרק חזקת הבתים (דף נג:) והייתי מסופק מי שקנה שני בתים והחזיק באחד אם קנה חבירו דס"ל דסדנא דארעא שייך למימר טפי בקרקע ממש מבבתים הבנויים עליו ואח"כ ראיתי לאחד ממחברי ספרים שכתב ומינה למוכר בית ושדה שהחזיק בשדה שקנה בית או איפכא:

מתני' כל הני דאמרי' דמכר משום דקביעי אבל אחריני דאמרינן דלא מכר משום שהם מטלטלין ופי' (מכר מקום שנעשה השמן ומפורשין) שמות הללו בגמ':

כולין מכורין. מטלטלין אלו שהם צורך בית הבד:

גמ' טלפחא. היא כעין עריבה עגולה כעדשה ותרגומו של עדשים טלפחין:

ממל. מפרכתא. היא אבן נקובה שמכניסין בה עץ ומפרכין בה הזיתים:

בתולות. כלונסות קבועים הם ומש"ה נמכרים:

כבשי. נסרים שנותנים על הזיתים בבית הבד כשמורידין הקורה עליהם לכובשן ומשום דמטלטלי לא מזדבני:

חומרתא. הוא דבר שמגלגלין בה את הקורה להעלותה ולהורידה בעגולים העשויין כמין סולמות של אבנים העשויים בינינו ולא הבאתי הברייתא כמות שהיא מפני שפליגא אמתניתין וקי"ל כסתם מתני' וכן פסקו רבינו חננאל ורבינו האי גאון ז"ל. וראיתי כתוב שנראה כן מדברי הרי"ף ז"ל שכתבה סתם ומה שהביא הברייתא לאו משום דבעי למימר דהלכה היא אלא ללמוד ממנה אותם שנשנו בברייתא ולא נשנו במשנתנו וכן פסקו בההיא דלעיל דהמוכר את הבית מכר את הדלת וכו' וכן נמי כתבתי אני כפי הראוי לענין הלכתא:

מתני' המוכר את המרחץ דהם ג' בתים כדאמרי' ביציאות השבת (דף י.) חיצון שעומדין שם מלובשים בינוני שפושטין שם בגדיהם פנימי שרוחצים שם:

נסרים. הם אותן שמשימין ע"ג קרקע שלא יכוו רגליהם:

ספלים. ספל מים ונותנין בהם מים לרחוץ:

וילאות. בגד שמסתפגין בו בשרם והני מטלטלי נינהו ולפיכך לא מכר:

מגורות. הם בריכות מים ששופכים מים לרחוץ:

ואוצרות של עצים. לחמם המרחץ ואלו אינם נמכרים מפני שאין אלו מאני תשמישתא לצורך המרחץ כ"כ לפי שיכול לחמם המרחץ בלא קיבוץ גדול של עצים אלא ילך לשוק בכל יום ויקנה כפי צורך היום וכן במים נמי הלכך ממונו הם כמו חטי ושערי ואינם נמכרים:

גמ' יקבים. הוא כעין סודר שמעטפים בו ראשם מפני חום המרחץ וכל הני בתים [מחוברים] לבית המרחץ אבל לא המטלטלין עצמן:

אית דגרסי ספסלים והם שיושבים בהם בבית המרחץ אבל במתני' תני ספלים:

בימות הגשמים. שיש בהם מים הרבה ולא בטילי לגבי מרחץ משום דחשיבי ואף לא בימות החמה שהם מועטין וטעמא פרישנא במתני':

כולן מכורין. דלטפויי אתא וכגון דא"ל ואילין מצרנהא והם בתוך המצרים כדמפרש ואזיל [בדף סח.] גבי חנואתא דכיון דאמר כל תשמישיו והם בתוך המצרים שמצר לו קנה אבל אמר כל מה שבתוכו כיון דהני חנואתא אינם בתוכו אע"פ שמצר לו מצרים חיצונים והם בתוך המצרים לא קנה דאמרינן מצרים הרחיב לו והר"ש ז"ל פי' דחנויות אלו עיקר תשמישן למכור פת ויין אלא דשטחי נמי בהו שומשמי לייבשן כדי לעשות מהן שמן לבית הבד ואפ"ה אמר דכולן מכורים פי' דמיוחדים לבית הבד וכדפירשנו למעלה וכ"ש הוא במרחץ ובית הבד שהם בתוך החצר ואע"פ שאינם מיוחדים לבני החצר לבד מיוחדין מיקרי כיון דאמר כל מה שבתוכו ואילין מצרנהא [קנה] וכדפי' [לעיל במתני' דמכר את החצר כן כתב בשם הרשב"א]: