נימוקי יוסף על בבא בתרא לה:

גמ' הנגר. הוא המפתח של עץ הקבוע במסמרים. ומנעול הוא של ברזל וקבוע במסמרים:

ולא את המפתח. כדפירשנו במתני' משום דאינו קבוע כ"כ וריחים דהכא איירי בגדולים שאין דרכן לזוז ממקומן:

בין כך ובין כך. בין שאמר הוא וכל מה שבתוכו או לאו:

לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע. משום שהם בנינים חשובים בפני עצמם ואין נשמעים במכירת הבית וכיון דיציע מוקמינן עם בור ודות משמע [דהוא] [לעיל דף סא.] ברקא חלילא שהוא חשוב בפני עצמו אבל אפתא מזדבנא ואם תאמר מתניתין [מאי] אתא לאשמועינן הא שמעינן ממתני' [שם] דלא מכר את היציע אלא מהו דתימא כיון דאמר הוא וכל מה שבתוכו דהוי כאומר עומקא ורומא קמ"ל דלא משתמע אלא מה שהוא תשמיש בית ואין לו שם בפני עצמו וגם לא חשיב בנין בפני עצמו:

גמ' (האי) צנור שחקקו בו וכו'. האי צנור מיירי כגון שחקקו אותו לבית קבול לקבל צרורות שלא יעכבו המים וכדתנן התם (מקואות פ"ד מ"ג) החוטט בצנור לקבל בו צרורות בשל עץ בכל שהוא [ובשל חרס רביעית] ר' יוסי אומר אף בשל חרס בכל שהוא ירד לתוכו עפר ונכבש כשר. כלומר שנכבש ונדחק שם העפר עד שאין המים העוברין עליו יכולין לשטוף העפר ומש"ה כשר שהרי נתבטל חללו ושוב אינו בר קבלה ולפיכך כשר כדתנן במסכת מקואות [שם] סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל משום דלא נעשה לקבלה ואם חקקו שעשה לו בית קיבול זה בתלוש הרי יש לו תורת כלי קודם שקבעו וא"כ אפילו יקבענו אח"כ לא אזל שם כלי מיניה ופסיל את המקוה כשהוא חסר בשלשת לוגין וג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה החסר ולא מצינו בין המפרשים מקוה בשאיבה בלא מחלוקת עד דאיכא רובא דכשרים ומיעוט שאובין ובהמשכה ומיהו היכא דכולן כשרין אפילו מילא בכתף והוסיף עליהם כל היום כולו כשרים דתנן במסכת מקוואות פ"ז [משנה ג] ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן עד שיחזרו מראיהן למראה מים ואם נתן סאה ונטל סאה עד רובא כדאיתא ביבמות פרק הערל (דף פב:) ומקוה שנפסל בשאיבה שנינו [בפרק ג' דמקואות [משנה א]] שלעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד:

גרסינן בגמ' [דף סו:] שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטא לנהרדעא כי אתיא הך איתתא לקמך אגבייה עישור נכסי אפילו מאיצטרובלי דריחיא אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה מגבינן מעמלא דבתי פירוש קי"ל בכתובות (דף סח.) לפרנסה שמין באב והיכא דאין אנו יודעין דעתו נוטלת עישור נכסים וממקרקעי ולא מטלטלי ורבותינו הגאונים שתקנו לגבות ממטלטלין היינו דוקא לכתובה ולמזונות שהוא תנאי כתובה אבל לפרנסה לא ובמקומה עומדת וא"ל רבי ירמיה שתגבה מאיצטרובלי דדין קרקע להם כיון שמחוברים לקרקע וכדר' אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכן פסקו ר"ח והר"ש ז"ל ומיהו מעמלא דבתי משכירות בתים [גביא] דשכירות קרקע חשיב קרקע כדאיתא פרק מציאת האשה (דף סט.) אמר המחבר והסכימו המפרשים ז"ל דהאי שכירות איירי כגון שהשכירו האב ומת קודם שהגיע זמנו לגבות שאין שכירות משתלמת אלא בסוף השנה והשתא הוי כפירות הצריכין לקרקע שהוא כקרקע ובלאו הכי אי אפשר ממה נפשך דאם השכירוהו יורשים לאחר מיתת האב א"כ ראוי הוא וכתובה ועישור נכסי לא שקלי מן הראוי ואם השכירו האב והגיע זמנו לגבות חובה הוא והרי הוא כמטלטלי ע"כ:

מתני' קי"ל כרבנן דסברי דבחצר סתם משתמע בתים שבתוכו גם בורות שיחין ומערות דדרך החצר דאית בהו הני ועוד דהני הם תשמיש לבני החצר לבד א"כ כי היכי דמכר חצר מכר נמי הני משא"כ במוכר בית:

אבל לא מכר מרחץ ובית הבד ואע"פ שאמר כל מה שבתוכו דמשתמע אפילו מטלטלין היינו דוקא מטלטלין שהם צרכי הבית ודרך הבתים בהם כמו מפתחות ומכתשת ותנור וכירים כדלעיל ולא מאני תשמישתיה וחטי ושערי דאילו אין להם שום קביעות בבית ודעתו עליהם להביאם לחצר אחרת שידור בה כיון שאינו יוצא מן העיר דזה ממונו הוא אבל מרחץ ובית הבד אין דרך החצרות שיהיה להם כן ואינו תשמיש מיוחד לחצר אחת דהרבה חצרות משתמשין במרחץ אחד וכן בבית הבד א"כ לא בטילי לגבי חצר ולא משתמעי במה שאמר כל מה שבתוכו ודעת הרשב"א ז"ל שאם מצר לו מצרים ואמר לו כל מה שבתוך מצרים אלו אני מוכר לך דכולהו מכור בין בור ודות בבית או מרחץ ובית הבד בחצר דטעמא דאמרן דאין נמכרין בהדייהו היינו משום דדברים חשובים הם ואינם בטלים וטפלים להני דמכר אבל המצרים אינם נמכרים ולא שייך למימר טעמא משום שהם טפלים להם הלכך כי אמר לו כל מה שבתוך המצרים הללו הכל מכור וראיתי אחרים שכתבו על זה שהוא הגון ומתקבל: