נימוקי יוסף על בבא בתרא לד:

בין אמר ליה על מנת. בין א"ל חוץ מדיוטא העליונה דיוטא העליונה שלו ולמאי הלכתא פשיטא אפילו אם לא פירש הוי שלו כדתנן ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים וסתם דיוטא הוא מעקה גבוה י' אמר רב זביד שאם רצה להוציא בה זיזין להשתמש בהן באויר החצר שיוכל להוציא דהכא מיירי כגון שמכר לו הבית והחצר בפירוש הלכך אם לא היה מתנה שיוכל להוציא זיזין ולהשתמש באויר החצר ולא יהא רשאי בעל החצר להגביה ולעקור משם הזיזין ודאי לא יוכל להוציא כיון שמכר לו הבית והחצר ואע"פ שלא אמר לו אלא על מנת שדיוטא ולא הזכיר לו לא חצר ולא זיזין מכל מקום דייקינן מדייתר בלישניה לטפויי ליה קאתי וכמו שפירש לו הכי הוא ואע"ג דשמענו כבר ממתניתין דיתור לשון לטפויי ליה קאתי כדתנן ומודה ר"ע בזמן שאמר חוץ מאלו לטפויי קאתי וכדמפרש במתני' דלקמן [דף סד.] ובודאי בכל ענין מטפינן ואפילו לשייר במה שמכר מ"מ שאני הכא דאתא לשיורי ליה ולמיקני אויר חצר חבירו דהוי כדבר שלא בא לעולם וידוע שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם תדע שאויר נמי הכי הוי דתניא בתוספתא ומייתי לה בירושל' בפרק חזקת הבתים [הלכה א] המוכר עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום המוכר ולדי שפחתו לחבירו לא עשה כלום המוכר אויר חורבתו לחבירו לא עשה כלום אלא מוכר לו בהמה ומשייר לו עוברה מוכר לו שפחה ומשייר לו ולדותיה מוכר לו שדות ומשייר לו מעשרות מוכר לו חורבה ומשייר לו אוירה ומהא דמעשרות למדה ריש לקיש וכדתניא בברייתא תנו רבנן בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו לי ולבני מת מחזיר לבניו ואף על גב דשדה זה עדיין אינו נחרש ואינו נזרע והוי דבר שלא בא לעולם הא אמרינן בגמרא טעמא משום דשיורי שייריה מקום מעשר כלומר שמשייר ליה מגוף הקרקע למעשר וטעמא דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר וכדאמר בפרק מי שמת (דף קמח.) המוכר דקל לאחד ושייר פירות לפניו שייר מקום פירי מאי טעמא כל לגבי נפשיה כי משייר בעין יפה משייר ומיהו נהי נמי דאמרינן דשייר מקום מעשר ומקום פירי היינו לענין שיהא שיורו קיים [לו] משום דאין אדם משייר דבר שלא בא לעולם אבל לענין שיהא משויר לבניו אחריו לא כיון שלא הזכיר מקום השדה בשיורו אלא המעשר וקאמר שלי על המעשר היוצא שם בחייו התנה והוי כמי שהתנה ליתן דינר לאדם בכל שנה דודאי לא יתננו לבניו אחר מותו אלא דינרי השנים שחיה אביו אם לא נתנם לו וכדאמרינן (גיטין דף עד.) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז נותנת לאביו או לקרוביו כיון שהיה דבר שהיו ראוין לוהיורשים במקומו ודוקא הכא גבי מעשר שלא נשאר לו בגוף הקרקע כלל דגוף הקרקע ודאי דלוקח הוי אבל הכא בדיוטא שנשארה לו וכן בדקל אם היה משייר אילנות לפניו כיון דדבר מסוים שייר לעצמו יורש כמוהו ואף היורש יורשם אע"ג דקאמר לי וא"ת ואמאי לא מהני ליה בדבר שלא בא לעולם והא מתנה אדם על דשב"ל שאם אמר שדה מכורה לך ע"מ שתתן לי סאה של חטין מן היוצא שנה שנה ודאי תנאו קיים ואם קיים תנאו שנתן לו כמו שהתנה [מכרו] קיים ואם לאו [מכרו] בטל וה"נ תנאה הוא דאתני בהדיה וי"ל דמש"ה חשבינן ליה שיורא ולא חשבינן ליה תנאה משום דקאמר ע"מ שמעשר ראשון שלי ולא קאמר ע"מ שתתן לי מעשר ראשון וה"ה והוא הטעם בדיוטא הלכך דינא כדאמרן שמשייר לו כח לעשות זיזין ולהשתמש באויר החצר מפני שיש לנו לתלות תנאו על דבר המועיל עכשיו אבל לא מתנה בתועלת העתיד לבא לזמן מרובה כגון שיבנה הדיוטות אם נפלה ולפיכך אם נפלה לא מצי למהדרה ולמבנה דאל"כ מנין לנו הוצאת זיזין כיון שהוצרך לו תנאו שאם נפלה הדר בני לה. בהאי פירש הר"ש ז"ל דבדיוטא השיגוהו מאד כל המפרשים ז"ל ושינו כל הפירוש אלא לענין הלכתא כולם שוים במה שכתבתי ולענין הפירוש הסכימו כפר"ת ז"ל אחיו שפירש דיוטא בנין שבונין על שורת הכותל ופעמים בולט קצת לחוץ [להושיב עליו] זיזין וכשהיא בנויה נקרא דיוטא:

אם רצה להוציא זיזין וכו'. אם רצה המוכר להוציא זיזין מחצרו ולסמוך אותה ע"ג שורת הכותל לבנות שם דיוטא רשאי:

המוכר בית לחבירו סתמא ולא פירש לו עומקא ורומא אע"פ שקנה כל אויר שבתוך הבית או בחצר שמכר לו מ"מ באויר שעל גג הבית או תחת הקרקע נמי אין לו רשות לבנות או לחפור עד שיכתוב לו עומקא ורומא כדאיתא בירושלמי לאיזה דבר כתב לו עומקא ורומא שאם רצה להשפיל ישפיל להגביה יגביה וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא בבית או בחצר בסתמא [לא] קני ליה אבל [בחורבה כיון דסתם חורבות עשויות להבנות אע"פ שלא כתב לו עומקא ורומא יש לו באויר כסתם רומו של בית דהיינו כדנקיט איסורא דמחוזא והדר וכדאמרינן ריש פרק השותפין [דף ז.] ובשדה ובכרם כתב ז"ל דמסתמא קני רומא ואם בא מוכר לבנות על גביהן אינו יכול דשוב אלו לא יהיו ראוין לנטיעה ולזריעות אבל עומקא לא קני עד דכתב ליה אבל הרא"ה ז"ל כתב דאפילו עומקא נמי בסתמא כו' כך הם דברי הרנב"ר ז"ל ונ"א כתב הרשב"א ז"ל דדוקא בבית או בחצר אבל שדה בסתמא קני ליה] עומקא ורומא שאם היה בונה למעלה שוב לא היה ראוי לזריעה ואם היה עושה מחילות תחת הקרקע היה מונע יניקת התהום ומן התהום יונקין האילנות והזרעים כדאיתא במסכת תענית (דף ו):

[צריך למיכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא] ואע"ג דכתב ליה עומקא ורומא לא אהני למיקני בור ודות ומחילות מפני שאין תשמישם דומה לתשמיש בית עד שיפרש מארעית תהומא עד רום רקיעא או שיכפול ויכתוב עומקא ורומא שתי פעמים ומשום יתור לשון אהני למקני בור ודות ומחילות וכדאמר הכא דמשום דמסתמא לא משמע עומקא ורומא הוא דלא קני [בור ודות] כי כתב עומקא ורומא משום שאינו מיותר הא אי סתמא הוה משמע עומקא ורומא כי כתב עומקא ורומא הוי מקני בור ודות ומחילות משום יתור לשון אבל מארעית תהומא עד רום רקיעא מהני משמעות הלשון ולא מטעם יתור ולפיכך כתבו רבוותא דאם כתב מארעית תהומא עד רום רקיעא לחוד בלא עומקא ורומא מהני לכל מילי לעומקא ורומא ולבור ודות ומחילות וכן כתב ר"ח ז"ל וז"ל זה ששנינו לא את הבור ולא את הדות פירושו המוכר חצרו סתם אע"פ שמכר לו עומקא ורומא לא מכר לו את הדות ולא הבור אם לא יפרש ויכתוב לו בפירוש מכרתי לך חצר זו ובתיה וחזקתם כמו שהם מארעית תהומא עד רום רקיעא ואי כתב לו בלשון זה קנה הכל וכתב ה"ר יונה זצ"ל שלמדנו מדברי זה הגאון שזה הלשון מפרש הוא ואע"פ שלא כתב לו עומקא ורומא קנה: