נימוקי יוסף על בבא בתרא לב:

אמר המחבר לשון חשן משפט כתב ר' יהודה ברצלוני שמבוי המפולש הוא כרשות הרבים ושאינו מפולש דינו כחצר השותפין ע"כ וזה שלא כדברי הרשב"א ז"ל נ"ל שדעת הרב ברצלוני ז"ל הוא כפי תלמוד דידן שלא שקיל וטרי בדוקיא דמתניתין משום דליכא למידק בה דחדא מילתא הוא אבל לא לפירוש הירושלמי דתירץ כאן שנתן רשות כאן שלא נתן ולא פריק כאן במפולש כאן בשאינו מפולש ומשמע דעל דוקיא דמתני' קאי ומיהו הדין שכתב הרב ז"ל באינו מפולש אמת הוא גם לפי פשט הירושלמי [מוכיח] דהא בעי רשות שלא כפי' הרשב"א ז"ל ע"כ ומ"מ שמעינן מן הירושלמי דבחצר אף בשנתן לו רשות אסור דיכול לומר סבור הייתי לקבל ועכשיו אינו יכול לקבל אלמא דלהיזק ראיה דחלון לא מהני שום ראיה ואע"ג דבקוטרא ובית הכסא מהני שאני הכא דכיון דאי אפשר לו לעמוד בעצמו שלא יציץ מתוך שתשמישו תדיר אין מניחין אותו לחטוא דהיזק ראיה איסורא הוא:

גמ' [וישא בלעם את עיניו וגו']. דמחנה ישראל רה"י היא וכחצר וכמבוי שאינו מפולש דמי:

דקשקיל תמניא. לכל פתח ארבע כדפירש בפרק קמא (וטעמא דכיון דשתקו מחלו לו אי נמי דטענינן ליורש או ללוקח):

בחד פתחא או בפתחא זוטא מצי לאיצטנועי טפי שלא יראנו:

[בתרי פתחי או בפתחא רבא] הא בעית לאיצטנועי טפי וכו'. כתוב בספר העיטור בעית לאיצטנועי הא לאו הכי לא ופירשו רבנן סבוראי והכי אסיקו דדוקא דליכא היזק ראיה ולא מנכרא היזקא אבל מנכרא היזקא לא עכ"ל ומדטעה רמי בר חמא לומר שלא יהיה הטעם משום צניעות אלא שלא יקח בחצר טפי משמע דמתני' דאמר לא יעשנו גדול דוקא בגופו של פתח קאמר ובהא הוא דחייש לצניעות אבל לעשות משני דלתות דלת אח' לא יכול למחות אע"פ שנפתח כולו תמיד מה שלא היה כן כשהיה בב' דלתות:

סוף סוף הא בעית לאצטנועי וכו'. וכיון שכן הוא הדין לחלון כנגד פתח דשרי ואע"ג דלא ידע בהי עידנא אתי לאיצטנועי מיניה והא דאמר בתוספתא [קנות כנגד חצר] משום שהוא עומד קבוע שם ובעי לאיצטנועי מיניה טובא:

מתני' אין עושין. אע"ג דקביל עליה היזקא דאתי מחמתיה שאין רצונם של בני אדם ליזוק ולירד בדין על עסקי ממונם ולא אזלינן בתר השתא דחזקת הבנין אלא חיישינן שיתליע ויפול ויזיק ור"א אזיל בתר השתא ולא חיישינן שמא יפול הכסוי כדאיתא בב"ק (דף נב):

[רבנן זימנין וכו']. הא דחיישינן דמפחית היינו דוקא כשהחלל הוא במקום שרגלי בהמות ועגלות מצויין שם כגון באמצע אבל מן הצדדין ליכא למיחש דמפחית כיון שנתן עליו כיסוי הראוי לעגלה מהלכת וטעונה אבנים והא דחיישינן במקום שמצויין לילך היינו בנזקין דרבים משום דקדרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא כדאיתא פרק לא יחפור [דף כד.] ומשום הכי לא אזלינן בתר השתא אבל בנזקי דיחיד בתר השתא אזלינן כדתנן [דף כו.] היו שרשים יונקים בתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה:

זיזין. ראשי קורות דקות:

גזוזטראות. ראשי קורות גסות הבולטות חוץ לכותל וברה"ר אין מוציאין משום שיזיק את הרבים:

כונס לתוך קרקע שלו. את כותלו ומניח מקרקעו לחוץ כשיעור הוצאת זיזין:

הרי זו בחזקתה. דטוענין ללוקח ונימא כונס לתוך שלו הוה מי שמכרה לו:

גמ' דמפיק למבוי. שאינו מפולש ואע"פ שהוא מקום הלוך לכל בני החצירות מ"מ היו יכולין למחות כיון שהוא שלהם ואע"ג דר' אמי היה שותף עמהם ואמרינן דשותף אין לו חזקה בדבר שאין בו דין חלוקה שאני הכא שאינו ראוי להשתמש בו שום יחיד. כן כתב הריטב"א ז"ל:

מחלי גבאי. שאמרו לו בפירוש [משמע] דאם לא כן לאו כלום הוא דהו"ל (למימר) לא אמר לי אדם דבר [דלא הויא חזקה כדתנן] לעיל:

לרשות הרבים. כבר פירשנו לעיל דהוא הדין מבוי מפולש כיון דרבים בוקעים בו כל העולם יש בו זכות ואינו מאנשים מיוחדים שיוכלו למוכרו. הך זיזין דאמרינן אין מוציאין פירשו דמיירי שיהיה למטה מגמל ורוכבו אבל למעלה מוציאין:

ר' ינאי הוה ליה [וכו' ולהאי גברא] נמי אילן נוטה לרשות הרבים. ומשום הכי צוה לקוצצו תחלה:

כיון דחזא דקא מעכבי. הבין דמשום כבודו שותקין:

ולימא ליה וכו'. כלומר אמאי מעכב מלהסיר נזק הרבים:

התקוששו. הסירו קש מבין עיניכם תחלה:

כנס. כותליו תוך רשותו כדי להוציא זיזין ברשותו:

ולא הוציא. מי אמרינן זה ויתר לבני רה"ר אבד כחו או לא:

רבי יוחנן אמר כנס מוציא. דלא אבד זכותו ומ"מ לא יוציא אלא למעלה מגמל ורוכבו דכיון שמשתמשים רבים באותה רווחא שהניח לא שבקינן ליה למעבד ביה תקלה דהו"ל כעושה בור ברשותו [והפקיר רשותו] ולא הפקיר בורו. ומיהו אם החזיק למטה מן גמל ורוכבו עלתה לו חזקה כיון דבשלו עשה ואם יזיק ישלם כדינו וכתב הריטב"א ז"ל שאף במקום שנהגו להוציא למטה אין לזה להוציאו בלא רשות משום שיש בזה ריבוי נזק ולא מצי למימר הא בעי לאנטורי מינייכו הילכך לא יוציא אלא למעלה מגמל ורוכבו:

להחזיר כותלים למקומן. שלאחר שכנס לתוך שלו והחזיקו הרבים באותה רווחא רוצה להחזיר כותלים למקומן דהיינו בלא שום כניסה כלל:

אינו מחזיר. כיון שהחזיקו בו רבים ברשותו ואע"ג דאיכא רווחא גדולה בלא רשותו: