נימוקי יוסף על בבא בתרא לב.

[לא שנו כו']. בעל הגג אינו יכול למחות על בעל החצר אם רוצה לתלות שם חפציו שהרי אינו מזיק לו בראיה ואי משום דהשתא לא מצי למיתלי ביה מידי בעל הגג כיון שמלא אותו מחפציו בעל החצר להא לא חיישינן דכיון דאין לו חזקה לבעל הגג ויכול לעקרו בעל החצר כ"ש שישתמש בו כיון שהוא באויר שלו:

אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות. משום שמזיק לו בראיה כשבא לתלות ולא מצי למימר בעל הגג כיון שאוכל להושיט זרועי ולהשתמש בלא ראיה אשתמש בחזרת פנים שאם אסתכל בחצרך כיון שאפשר לי בלא אסתכל אהיה נתפס כגנב דמצי אמר ליה בעל החצר כיון דזימנין דבעיתת ליפול מן הגג כשתבא לתלות ואז לא תבוש מלהסתכל בחצרי וגם לא תהיה נתפס כגנב גם כי לא בעיתת תטעון כך הילכך איכא היזק ראיה ויכול למחות. מכאן נראה שצריך ליזהר מלהסתכל בבית חבירו עד שהוא נתפס כגנב בהסתכלות ההוא כיון שאין לו טענה וכתב הריטב"א ז"ל שאותן זיזין שמוציאין מגג של רעפים מפני קיום הכותל מן המטר זה נהנה וזה אינו חסר ואינו יכול למחות ואין לו חזקה וכשירצה לבנות זה יסלקם לגמרי ואם הוא שותף בכותל יטול חצי עובי הכותל לתשמישו כדינו:

מתני' לא יפתח אדם חלונותיו [לחצר]. שיש לו שותפות בה משום היזק ראיה וכל שכן בחצר חבירו כדמפרש בגמ':

לקח בית בחצר וכו' לא יפתחנו לחצר השותפין. ואע"ג שסותם הפתח האחר שהיה לבית זה ואינו עושה קפנדריא מחצר השותפין אפ"ה לא יפתח מפני שמרבה דיורים ונכנסים ויוצאים בחצר ומדנקט חצר ולא מבוי דהוי רבותא טפי שמעינן דבמבוי לא חיישינן להכי:

בנה עלייה וכו' לא יפתחנה וכו'. מהאי טעמא גופא שמרבה דיורין:

ופותחה לתוך ביתו. משום דאפי' אם ירצה שידורו שם כיון שאין לדרים שם דרך אלא עליו אינו עשוי שישאילנו או ישכירנו לאחרים ולא ירבה דיורין אלא להרוחת תשמישו עבד ואע"פ שיזדמן שישכירנו הרשות בידו דלא גרע מהממלא ביתו אכסנאין דרשאי ולפי זה יכול להעלות ולבנות בנין [על גביו] ובלבד בתוך ביתו וכדפרישנא וכן מוכח בתוספתא וכן פירשו הרי"ף ז"ל והרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל כתב שהדעת מכרעת כן:

גמ' בעי לאיצטנועי. מפני החלונות שתוכל לראות ממש בתוך ביתו:

שפתח חלונותיו. והיה טוען שברשותו עשה:

החזקת בני. דקסבר לאלתר הוי חזקה כדאי' בפירקין דלעיל [דף מא.]:

לך יגע וסתום. ומדלא שאל רבי חייא אם החזיק האי גברא שני חזקה או לא הביא ראיה הרי"ף ז"ל דהיזק ראיה דחלון אין לו חזקה לעולם:

ולסתום לאלתר הוי חזקה. מי שהחזיק שלש שנים בחלון דהוי לו חזקה היכא שאינו מזיק בראיה אם סתמו לו אחרים אותו חלון ושתק שוב אין לו רשות לפותחו דמשמע שהוא מודה שבדין סתמו לו וכל שכן דאם הוא עצמו סתמו ונראה דהך סתימה אפי' בלא פריצת פצימין הוא דלמחול שיעבודו מעל חבירו לא בעינן פריצת פצימין ולשון סתימה בלא פריצת פצימין היא מן הסתם כדאמרינן [דף יב.] בית סתום יש לו ד' אמות פרץ את פצימיו וכו' וסתימה זו אפילו בנה זה כנגדו בתוך ד' אמות איירי לומר שכיון שלא מיחה איבד את זכותו כדפי' הר"ש והרמב"ם ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל דסתימה בנסרים בעלמא לא הוי סתימה וכ"ש במטלנית וכל שב"ד צוו לסותמו יש לו לסותמו סתימה גמורה ברכסא וטינא:

ולסתום וכו'. לכאורה משמע דוקא לסתום אבל לפתוח אפי' במקום שאינו מזיק השתא בראיה לא הוי חזקה לאלתר וא"כ היה צריך חזקה בג' שנים וטענה כי לא מצינו חזקה בדרך אחרת אלא שהרמב"ם כתב דחלון יש לו חזקה לאלתר:

שמרבה הדרך. מפני הדיורין ופריך מסיפא דכיון דבונה הרי יש רבוי דיורין שמרבה הדרך ותירץ דלאו בונה ממש אלא שמחלק חצרו לשנים ומאי עלייה אפתא שבנה מעזיבה באמצעית גבהו של חדר ונמצא עלייה בנויה מאליה כן הוא הפי' לפי פשט הלשון שאין יכול לבנות בנינים אפילו לתשמישו ושפותחה לתוך ביתו אבל מן התוספתא משמע כדפירשתי במתני' דאמרינן התם קנה בית דירה לפנים מביתו וקנה גנה לפנים מביתו אין לו בחצר אלא ד' אמות ולא יפתחם לחצר השותפין אבל פותחו לתוך ביתו הילכך פירוש שפירשתי במתני' עיקר והא דאמרינן הכא מאי חדר וכו' לומר שבנינים אלו חשובים כמחלק חדרו או כעין אפתא דמסתמא אינו עשוי אלא לתשמישו כיון שפתוחין לביתו וזה כפירוש הרמב"ן ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל שהדעת מכרעת כן וכ"פ הרי"ף ז"ל:

מתני' פתח כנגד פתח. כלומר שאף שיהיה לו רשות לפתוח מ"מ אין לו לפתוח ממש כנגדו משום היזק ראיה אלא חייב להרחיק קצת כדי שלא יראהו ממש להדיא ולא חיישינן שיציץ שאם ירצה גם מן החצר יכול להציץ ומיהו כשהרחיק [הפתח] מכנגד חצר חבירו וכן מחלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי [כאותה ששנינו [דף כב.] החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד' אמות] ואע"ג דבשני גגין [דף ו:] בשני צדי רה"ר אמרי די במעדיף פרש"י ז"ל כדי שלא יראנו להדיא גגין שאני דלא קביע תשמישתייהו וכן בחלון המצרי שאין לו חזקה ואינו צריך להרחיק מכנגדו ד' אמות אבל למעלה ולמטה יש לו להרחיק כדי שלא יציץ ויראה כן דעת [הרבה] מן המפרשים ז"ל והרמב"ן ז"ל מכללם וכתב הריטב"א ז"ל דהיכא שבאו שנים לפתוח בבת אחת יעשו פשרה ביניהם ובמקום שאחד מהם אינו חסר כופין אותו על מדת סדום:

קטן לא יעשנו גדול. טעמא מפרש בגמ':

אבל פותח הוא לרה"ר וכו' חלון כנגד חלון. הכא מיירי בחלון נמוך כעין פתח דאפשר דחזי ליה בני רה"ר להדיא אע"פ שלא פירש כן הר"ש ז"ל:

ולענין מבוי שאינו מפולש לא פי' התנא כלום דברישא נקט חצר משמע אבל לא מבוי ודוקיא דסיפא דרה"ר משמע איפכא ומסתברא דהיכא שהרבים תדירים בו באותו מבוי דיינינן ליה לענין זה כרה"ר ממש דלא בעינן ט"ז אמה אלא לענין שבת בלבד כן כתב הרשב"א ז"ל אבל הרמ"ה והריטב"א ז"ל תלמידיו חולקין בדבר ואמרו דבמבוי שאינו מפולש לא משוינן ליה לרה"ר דלעולם אין עוברין שם תדיר וכן נראה מן הירושלמי שאמרו הכא איתמר פתח כנגד הפתח מותר והכא איתמר אסור הך דתימא מותר במבוי והך דתימא אסור בחצר והא תני כשם שבני חצר יכולין למחות כך בני מבוי יכולין למחות זה על זה א"ר אילא כאן שנתן רשות כאן שלא נתן רשות פי' בשלא נתן לו רשות יכולין למחות זה על זה כמו בחצר אבל בשנתן לו רשות מותר ואינו יכול למחות ואם איתא אמאי לא פריק דתרווייהו בשלא נתן לו רשות והא במבוי גדול והא במבוי קטן: