נימוקי יוסף על בבא בתרא ב.

ומשני בשקנו מידו על הודאה זו:

קנין דברים בעלמא הוא. כלומר ואין חליפין קונין אלא על מכר או מתנה או שעבוד קרקעות או מטלטלין שחל עליו הקנין מיד אבל הכא שקיבל עליו בקנין לחלוק על איזה דבר חל הקנין הא אין בחלוקה ממש:

ומשני בשקנו מידו ברוחות. כלומר אחר ההודאה ברר לו זה ברוח מזרחי וזה ברוח מערבי וקנו על זה ומיד שקנה נקנה חלק זה לזה ואין לאחר חלק בו דהא על דבר שיש בו ממש קנו זה מזה ורב אשי תירץ דבלא קנין נמי אפשר שהחזיקו אחר ההודאה והברירה כל אחד בחלקו וכיון שזכו בענין זה יכול כל אחד לכוף חברו בבנין חלקו [וא"ת מאי קמ"ל רב אשי מה לי קנו מידם ברוחות מה לי החזיק ברוחות וי"ל דרב אשי לא שמיע ליה פירוקיה דר' יוחנן ופריק לה בחזקה דרוחות ונהי דתרתי פירוקי סלקי בחדא גוונא בעלי הגמ' סדרו לתרוייהו] ועוד כתבו אחרים דהא קמ"ל רב אשי שיכול כל אחד מן השותפין להחזיק בחלקו שלא בפני חבירו ואע"ג דבמכר אחר צריך למימר ליה לך חזק וקני (ב"ב דף נג.) היכא שבא להחזיק שלא בפניו בשותפין א"צ והיינו לישנא דקאמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק והא דקאמר וזה בעצמו לאו דוקא אלא או זה קאמר דהא קי"ל [במטלטלין] כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו וכתב הראב"ד ז"ל דאם קנו מידם להתחייב כל אחד לחבירו בדמי מחצית הכותל מהני נמי היאך קנין ולא הוי קנין דברים אלא בשקנו מידו לעשות כותל דבהך גוונא לא נתחייב חד מינייהו לחבריה מידי וקנין דברים בעלמא הוא ואמרו בשם הגאונים ז"ל דהוא [הדין] האומר לחברו אתן לך מאתים זוז וקנו מידו דלא מהניא דקנין דברים הוא והא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז [דף עב.] דההוא גברא דאמר ליה לחבריה כי מזבנינא לה להאי ארעא לדידך מזבנינא לך במאה אזל זבנא בק"כ ואסיקנא כרבי [אחא בר יעקב] מנהר פקוד דאמר האי זוזי אנסוה כלומר וקנה בתרא משמע דאי זבנה במאה קנה קמא ואמאי קנין דברים בעלמא הוא ותרצו דההוא בדאמר ליה מעכשיו וקנו מידו דלאו קנין דברים הוא אלא מוכר בתנאי הוא כך העמידה הרי"ף ז"ל בהלכותיו בסוף פרק בית כור:

פירוש גויל אבנים שאינן משופות וחלקות ובמקומות הרבה בולטות לחוץ ומשום הכי נותנים לרוחב הכותל טפח יותר מבגזית:

אריח. חצי לבנה וטפח יתרה שנותנין ברוחב הכותל לבנים הנדבכין בונין נדבך מצד זה של כותל וכן מצד הב' מאריח שהוא חצי לבנה ומניחין ריוח בינתים וממלאין אותו מטיט בין כפיס לחבירו נמצא שרוחב הכותל ד"ט:

ש"מ כל וכו'. ונ"מ למקבל עליו לבנות כותל לחבירו מכפיסין שצריך שיעשנו כן:

וה"מ בטינא. שממלא אותו מטיט אבל אם נותן בו אבנים דקות ביני ירכי בעי המקום ההוא שיהיה רחב טפי [דף ג:] אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי איכא דאמרי משום פשיעותא ואיכא דאמרי משום דליכא דוכתא לצלויי מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי מרימר ומר זוטרא סתרו ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתא בקייטא א"ל רבינא לרב אשי גבו זוזי ומסרגי ליבני מאי א"ל דילמא מתרמי מילתא דמצוה ויהבי להו רמו ליבני הדר הודרא קרבי כשורי מאי לא דילמא מתרמי פדיון שבוים ומזבני להו ויהבי להו אי הכי בנייא נמי דירתא [דאינשי] לא מזבן והני מילי דלא חזא ביה תיוהא אבל חזא ביה תיוהא סתרי ובני כי הא דרב אשי חזא ביה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתריה ובנייה ולא אפיק לפורייה מינה עד דאתקין ליה [שופריה] (פירוש הני שיעורי רוחב הכותל דתנינן במתניתין הוה בכללן טיח הסיד או דילמא מקום אבנים לבד אבל בטיח הסיד הוי (טפח) [טפי] ואסיקנא דהן וסידן והא דתנינן בלבינה ג' טפחים ואלו הלבינה בלא שום סיד הוי הכי הא אמרינן בגמ' דמתני' בליבני זוטרתי שאין להם ג' טפחים ועם טיח הסיד הוו ג':

גרסי' בגמרא אמר רב חסדא פירוש) בי סיתוא. היה להם בית הכנסת שמתפללין בחורף ובית הכנסת שמיוחד לימות הקיץ:

גבו זוזי. לצורך בית הכנסת והם ביד הגבאי:

מסרגי לבני. והלבנים מסודרין ורהיטי הגג משופין ומתוקנים:

מאי. מותר לסותרו או חיישינן לפשיעותא וכתבו האחרונים ז"ל דהא דחיישינן לפשיעותא היינו היכא דליכא מקום קבוע להתפלל דחיישינן שיתרשלו מלבנותה קצת ובימים שבינתים לא יהא להם בית הכנסת קבוע להתפלל אבל ודאי כל שיש להם בית הכנסת א' קבוע לכ"ע שרי דהא ליכא משום צלויי ולא משום פשיעותא דאילו לפשיעותא דלא בנו לה לעולם ליכא מאן דחייש וראיה מדאמימר ומר זוטרא דלא חיישינן לפשיעותא כיון שהיה להם בית הכנסת קבוע דליכא למימר דלא חיישין אינהו לפשיעותא דמדסמכא תלמודא בעיא דרבינא דבעי אליבא דמאן דחייש לפשיעותא לעובדייהו ש"מ הכי נמי סבירא להו וכן דעת הרשב"א ז"ל:

אמר המחבר וצריך לי עיון א"כ אכתי מאי בינייהו ע"כ [ובהג"ה בתוס' מפרש דאיכא בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי שאינו ב"ה קבוע] הלכך כל היכא דאיכא ביה כנישתא אחריתא דקביע שרי למסתר בי כנישתא מקמי דבני אחריתי:

תיוהא. בקע שיהיה מזומן ליפול מחמת אותו ביקוע:

לפוריא. לבי כנישתא לאו דוקא דהא (מגילה דף כח.) אין אוכלים וישנים בבתי כנסיות אלא במקום סמוך ויש מן האחרונים ז"ל שכתבו דלצורך בהכ"נ מותר אף בבהכ"נ:

[הכל כמנהג המדינה]. פי' הכל לאיתויי מאי. כיון דתנא מקום שנהגו וכו' ידעינן שפיר דאזלינן בתר מנהגא אלא ודאי אתא לאשמועינן שום חידוש:

הוצא ודפנא. כותל של עצי דקלים ועצי גפנים וכתב ר"ת ובפחות מכן לא ואפילו נהגו דמנהג שוטים הוא וכבר כתבנו במשנתנו דינא דעיר חדשה בזה:

פשיטא אפילו לא שמעינן דינא דכפייה ידעינן שפיר דשניהם שוין בה דאיזה מהם תגבר כיון שהחצר של שניהם מסתמא הוא הדין הכותל:

לא צריכא דפנה אחד מהם האבנים לחלקו או שנפל מעצמו לרשותיה דחד מהם מהו דתימא כיון דלא ידיע לן בבירור שיהא הכותל של שניהם והספק נולד כשהן ברשות אידך נימא דליהוי בהן מוחזק קמ"ל דכיון דמצי כייף ליה אנן סהדי שיד שניהן שוה בה והלכך אע"ג דהשתא הוי ברשות אידך לא הוי מוחזק בשביל כך וכתב הרי"ף ז"ל מהא שמעינן דמילתא דידיע לתרי שותפי אע"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפקא מחזקה דאידך מ"ט דשותפין לא קפדי אהדדי הלכך לית להו חזקה להדדי אלא בראיה א"נ חלוקה ע"כ:

גרסי' בגמ' [דף ד.] וכן בגינה וכו'. הא גופה קשיא אמרת וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו הא סתמא אין מחייבין אותו אימא סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא סתמא מחייבין אותו השתא סתם גינה אמרת לא סתם בקעה מבעיא אמר רבא ה"ק וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי אבל בבקעה סתם כמקום שלא נהגו לגדור דמי:

ועושה חזית מבחוץ מאי חזית אמר רב הונא דכייף ליה קרנא מלבר ליכייף ליה מלגאו אזיל אידך (ויכייף מלגאו) ויכייף ליה מלבר ואמר ליה דידי ודידך היא השתא נמי גייז ליה גזוזא מידע ידיע ר' יוחנן אמר דשיע לו באמתא מלבר ולישעייה ליה מלגאו אזיל אידך ושייע ליה מלבר ואמר דידי ודידך היא השתא נמי מיקפל ליה קפולא מידע ידיע:

ואם עשו מדעת שניהם וכו'. א"ל רבא מפרזיקא לרב אשי ולא יעשו לא לזה ולא לזה א"ל דילמא קדים חד מינייהו ועביד ואמר כולה דידי היא. פי' סתם גינה שהעין שולט בה (אמרת) בקעה שהיא שדה תבואה שאין העין שולט בו כל כך כמו בגינה שיש בה מיני ירק הרבה:

בגינה סתם. כלומר שאין בה מנהג הוי כמקום שנהגו לגדור מחייבין אותו וכתב הרמב"ם ז"ל בתשובותיו שאין מחייבין לגדור בגינה ובבקעה אלא מחיצה י' כדי שיהא נתפש כגנב אבל משום היזק ראיה אין בהם ואע"ג דמינה מקשה תלמודא למילף היזק ראיה היינו לפום מאי דקס"ד וכן דקאי אהיזק ראיה אבל כיון דמסקינן וכן אגויל וגזית קאי הדרינן דלאו משום היזק ראיה הוא ואע"ג דהאי תירוצא אליבא דמ"ד לא שמיה היזק איתמר מ"מ קושטא הכי:

דכייף ליה. שיכוף קרן הכותל מבחוץ לצד חברו ופסק ר"ח ז"ל כר' יוחנן ומיהו מסתברא דרב הונא ור' יוחנן לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ותרוייהו איתנהו אלא שפסק כן לאפוקי מחד לישנא דגמ' דאמרי אליבא דרב הונא דאהני מלגאו ומיהו הרשב"א ז"ל כתב אנו בברצלונ"א נוהגים לעשות חזית מבפנים:

לא יעשו . וגם זה הוי סימן שיד שניהן שוים בה:

ואמר כולה דידי היא. [מכאן דקדק הרשב"א דחזית מגואי עבדינן ליה דאי מאבראי היכי מצי עביד ליה ואינה ראיה דאע"ג דחזית נעשה מבחוץ לצד חבירו ואינו יכול ליכנס לשם מ"מ אצטריך הוא לתקוני לעשות חזית מכאן] ומכאן כיון שאפשר שיזדמן לו ויכנס לשם וישעייה באמתא ואמר כולה דידי היא תדע דאף כשתרצה להוכיח מכאן מנהגו [של הרשב"א ז"ל] למעבד מלגאו ולומר דמש"ה אמרינן הכא דילמא אזיל חד מינייהו וכו' משום דהשתא הוא קל למעבד מ"מ מאי עביד ליכא למימר דליעבד שיעור אמתא דא"כ אזיל אידך ועביד כן וכדאמרן אלא מאי עביד דלייף קרנא מלגאו כלומר שיחבר כעין כפיפת קרן כותל מבפנים דאילו כפיפת קרן ממש בשעת הבנין הוא שנעשה אלא ודאי דלייף ליה [והיכי מצי לייף] והא אמרינן בגמרא דלישנא בתרא דרב הונא דאמר מלגאו דליפופא מידע ידיע (וע"כ הכי צריך למימר דאי מבפנים רישא דקאמר חזית מבחוץ לחברו קאמר דהיינו מלגאו וא"כ מאי תקנתא היא האי חזית ליזיל אידך ועביד הכי מלגאו ואמר דידי ודידך היא אלא ודאי הכי צ"ל דלדידיה נמי ליפופא מידע ידיע וא"כ למאי חיישינן) אלא ודאי צ"ל דחיישינן דילמא איכא דלייף שפיר ולא ידיע ועבדינן חזית שהוא תקנתא מעלייא. לדידן נמי הכי הוא [ואע"ג דחזית מבחוץ הוא ואינו יכול ליכנס לשם חיישינן שמא יזדמן לאחד לעשותו מבחוץ ואמר דידי הוא ולפיכך תקנו חזית מכאן] וכדאמרינן: