נימוקי יוסף על בבא בתרא א:

פי' מאי מחיצה דתני תנא פלוגתא. כלומר שהסכימו שניהם לחלוק החצר וכיון שנתרצו לחלוק החצר בונין את הכותל בעל כרחן ואם אמר אחד מהם אי אפשי בהוצאה אין שומעין לו אלא עושין כותל סתום בלא שום חלון שזה נקרא כותל דאילו בחלונות נקרא מסיפס ומתני' בונין את הכותל קאמר אלמא דהיזק ראיה שמיה היזק והכי קי"ל ואע"ג דגרסינן סברוה דהוה משמע דהכי הוה סליק אדעתיה אבל למסקנא לא קאי ליתא דהא אשכחן דכוותה בפרק המוכר את הבית ובפרקא קמא דנדרים [ריש דף יא.]:

כדתניא לא כתבתי הך ברייתא אלא ללמוד ממנה כמו שנכתוב [לקמן] דאילו לענין חצר דקיימין בה לא צריך. כדתניא מחיצת הכרם כתבו המפרשי' ז"ל דהרבה משניות נשנו בתלמוד בלשון מחיצה שהיא גודא אלא דנקט הך ברייתא דחביבא ליה דמינה שמעינן דדיינינן דינא דגרמי:

אומר לו גדור. משום דכרם הסמוכה לשדה תבואה או שדה ירק הכרם אוסר ונאסרו שניהם בהנאה ואפילו קש התבואה ועצים של גפנים אלא אם יש גדר מפסיק או שיהא ד' אמות ריוח בינתים כדי עבודת הכרם הלכך אומרים לבעל הכרם שהוא המזיק גדור וכתבו מן המפרשים ז"ל דהך ברייתא לא אתיא כר' יוסי דאילו לר' יוסי סבר [דף יח:] על הניזק להרחיק את עצמו אלא כרבנן דאמרי על המזיק ואע"ג דקי"ל כר' יוסי [דף כה:] אפ"ה קי"ל כי הך ברייתא לענין דדיינינן דינא דגרמי אבל היא גופא ליתא:

אומרים לו גדור. העלו בתוס' דדוקא בשהתרו בו אבל לא התרו בו אי נמי התרו בו ולא נתיאש אלא היה בדעתו לגדרה ולא הספיק עד שהוסיף במאתים לא קידש שאין זרוע מאליו נאסר אלא ברוצה בקיומו וטעמא דמילתא משום דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) המלאה הזרע אשר תזרע ודרשינן מינה איסור יניקה וכדאמרינן (פסחים דף כה.) זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת ואיתקש מלאה להזרע מה זורע דניחא ליה כיון שהוא זורעו אף מלאה דניחא ליה הלכך דוקא כשהתרו בו ונתיאש הא לאו הכי לא קדש דשמא סבור הוא שאין עליו לגדור לבד אלא על שניהם ומשום הכי תני חזרה ונפרצה אומרים לו גדור דאם לא התרו בו בפעם שניה היה סבור שאין עליו לגדור אלא פעם ראשונה ולא קדש והיינו דתנן (כלאים פ"ה מ"ו) הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע לשם אלקטנו מותר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור ותנן נמי [שם פ"ז מ"ז] הרוח שעלעלה את הגפנים על גבי התבואה יגדור מיד אם ארעו אונס מותר [אלמא לעולם לא קידש אלא ברוצה בקיומו או שהוא מתיאש מלקיימו] ופי' במאתים פי' הרמב"ם ז"ל בפ' חמישי מהלכות כלאים כיצד משערין שיעור זה רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן יבש הגע עצמך שיבש עד שלא תשאר בה לחה במאה שעה אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה הרי הוסיף במאתים ואסור ואם נשתהה פחות מחצי שעה מותר עכ"ל:

טעמו דרצו. ונידוק מינה דטעמא שרצו לעשות מחיצה דהיינו גודא שהוא כותל אבנים הוא דאמרינן בונין את הכותל באמצע הא לאו הכי אם אמר אחד מהם אי אפשי שתראה עסקי לא כייפינן לחבריה לעשות מחיצה של כותל סתום אלא מסיפס בעלמא משום דהיזק ראיה לא שמיה היזק והקשה הרי"ף ז"ל בתשובה מנא לן מהכא דהיזק ראיה לא שמיה היזק דילמא לעולם אימא לך שמיה היזק והכא במאי עסקינן כגון דאחזוק בלא מחיצה [שלש] שנים בהיזק ראיה וכיון דאחזוק מחלו ומשום הכי טעמא דרצו הא לא רצו לא וניחא ליה דאם איתא דהיזק ראיה שמיה היזק לא מהני בה חזקה דכיון דכל שעתא ושעתא מיתזק [הוי] ליה כקוטרא וכבית הכסא דאין להם חזקה וכדאיתא לקמן [דף כג.] וכתב הרמב"ן ז"ל דכן נראה דלא מהניא חזקה אלא בנזקי ממון אבל בדבר שהוא בעצמו ניזק בו לא והא דתנן לקמן בפ' חזקת הבתים [דף נח:] חלון המצרי אין לו חזקה לצורי יש לו חזקה דמשמע דמהני בה חזקה תירץ הוא ז"ל דלאו בחלון שיש בו היזק ראיה עסקינן אלא לומר שאם רצה חברו לבנות כנגדו אינו רשאי עד שירחיק ממנו ד' אמות כדי שלא יאפיל אבל בחלון שיש בו היזק ראיה על חברו לעולם אין בו חזקה כתבתי כל זה משום התועלת היוצאת לענין הלכתא אבל לענין חצר הא קי"ל דמאי מחיצה פלוגתא והיזק ראיה שמיה היזק:

[דף ג.] מאי איריא רצו אפילו לא רצו נמי יכול לכוף את חבירו:

א"ר יוחנן משנתנו. דקתני רצו אין לא רצו לא:

בשאין בה דין חלוקה. שהוא ד' אמות לכל אחד ואחד לפרוק משא מלבד ארבע אמות של רוחב הפתח שאם לא הודה לו לחלוק לא היה יכול להכריחו אבל כיון שהודה ע"כ יוציא חלקו בהוצאת הכותל ולא מצי למימר סגי לי במחיצה פחותה דהא היזק ראיה שמיה היזק וכדפירשתי במתני':

ליהדרו בהו. כלומר למה לא יכול לחזור בו דהא בדברים בעלמא (ב"מ דף מט.) ליכא משום מחוסר אמנה ואמאי כייפינן ליה: