נימוקי יוסף על בבא בתרא כט:

[אמר רבא הני תלת מילי וכו'. ] לא גרסינן ואריסא אלא אריסא דכל תלת מילי דינא דמלכותא וכלל ופרט הם דלאחר דאמר דינא דמלכותא פירשם:

וה"מ לטסקא היא השלישית. אריסא דפרסאי מחוקי המלכות של פרס כי המחזיק בשום קרקע בין של ישראל בין של עובד כוכבים ארבעים שנה שיזכה בו כאילו היה לו שטר ואע"ג דקי"ל [דף לה:] דעובד כוכבים אין לו חזקה אלא בשטר שאני הכא דאיכא דינא דמלכותא הילכך ישראל שלקחו מאותו עובד כוכבים זכה בו וכן אם היה מחוקי המלכות שהמחזיק שנה אחת בשופי יזכה באותה קרקע אם החזיק עובד כוכבים כן בקרקע של ישראל ומכרו לישראל זכה בו. הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל:

ופי' דינא דמלכותא הסכימו כל בעלי הוראה דמדאמר דינא דמלכותא משמע דלא אמרו אלא בדברים שהם חוקי המלכים של כל המלכים יש חוקים ידועים אבל מה ששר אנס נוטלבזרוע אינו דין הלכך כל שנטל השר ממון יהודי שלא מחוק המלכות הקבועין חמסנותא הוא וישראל שלקח ממנו לא זכה וכגזל הוא אצלו וכ"כ הריטב"א בשם רבותיו ז"ל ודעת ה"ר יונה ז"ל (בעליותיו) שאם יכול ישראל לכוף את חבירו בדיני ישראל ואין המלך כופה אותן לדון באותן דינין שלו והנהגות שהנהיג נמצא שלא פקע זכותו של ישראל מחמת אותו דינא דמלכותא אא"כ הלך חברו לדון בפני ערכאות שלהם כיון שלא קבע המלך אותם דינים אלא בערכאות שלהם:

ואריסא דפרסאי עד ארבעין. פירש הראב"ד ז"ל חזקה אינה אלא עד ארבעין שנין והאי דנקט אריסא משום דדינייהו דפרסאי דכי מחתי אריסא לא מסלקי ליה לעולם נמצא דכשמפסידים חזקתם ביד אריסיהם יהא עדיין ונפקא מינה לישראל הבא מחמת עובד כוכבים דאע"ג דאמרינן לעיל הרי הוא כעובד כוכבים ואין לו חזקה אלא בשטר דחזקה דארבעין שנין מיהא מהניא אבל אם לא אכלה עדיין ארבעין שנין רשאי ישראל אחר להוציאה מידו לומר אותו פרסי גזלה ממני:

זהרורי. נקראין הממונין מן המלכות לקבל טסקא [דפרדסאי] ואי איערק מריה דפרדסא ולא פרע טסקא דינא דמלכותא למזבן ההוא פרדסא ומאן דזבין מהני זהרורי קנה כן פר"ח ז"ל:

טסקא. מס קרקע:

כרגא. כסף גולגולתא שהוא מס הראש ואסיקנא דארעא משתעבדא לטסקא וכל היכא דמיית ולא יהיב טסקא בטלה ירושת בנו הבכור מכלהו ארעי דכלהו ארעתי משתעבדי אטסקא והוה מלכא כמאן דמוחזק בכולהו דהא מצי נחית ומזבין מנפשיה ואפי' בשביל דבר מועט של טסקא הן מוחזקין לו וראויין אצל יורש מה שאין כן בשאר שעבודין דעלמא דודאי שעבוד כתובת אשה ובע"ח אינו מבטל ירושת בנו הבכור דכיון שאין בע"ח יכול ליפרע אלא בב"ד ובשומא והכרזה וכדי חובו בלבד אלמא לית ליה בגופן של נכסים כלום אלא שעבודא בעלמא הוא דאית ליה ונכסים הם מוחזקין ליתומים וכ"כ הרשב"א ז"ל משא"כ בשעבודו של מלך ולפיכך מי שמת והוא חייב למלך כלום ממיני המסין והתשחורות המוטלין על הממון אין בנו הבכור נוטל פי שנים בנכסים וכ"כ הרמב"ן ז"ל ור"ח ז"ל כ' דאי איכא פירי בארעא למפרע מינייהו טסקא מוחזקין הוו וטעמא דמילתא משום דדינא [דמלכותא] מיניה וביה כלומר מפירי ארעא וכי ליכא פירי הוא דמשתלם מגופא דארעא:

ולכרגא מסקנא דשמעתא דלא משתעבדן ארעאי אלא אקרקפתא דגברא מנח וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה:

אמר המחבר וכתב הר"י ז"ל דבמקום שנהגו שאין המלך מוכר קרקע לטסקא עד ג' או ד' שנים אלא שהוא משכיר הקרקע עד שיפרעוהו כמו שהוא נהוג בקטאלוניא אם מת בעל השדה בתוך הד' שנים בכור נוטל בה פי שנים:

פרדכת. אדם בטל ממלאכה ומתלמוד ומדרך ארץ ואינו עוסק בישובו של עולם כלל:

מסייע מתא. כלומר חייב ליתן בעול הקהל ואע"פ שאינו עושה ריוח בעיר:

אמר המחבר נראה לי דהא דאמרינן [לעיל דף ח:] י"ב לפסי העיר וכדפירשנו דהוא הדין למסין ותשחורות היינו כשאין להם מס קבוע ושמא מתרבה המס בשביל זה כיון שיושב בעיר ועושה בו אוושא:

דאצלוה מתא. כגון שעבדי המלך היו תובעין אותו לבדו והם הצילוהו והקלו ממשאו בטענותם שאמרו עליו שאין לו ממון ומתוך כך נתרבה המס עליהם והכביד עולם יותר כגון שהיה המלך רגיל ליקח מס קצוב לשנה ובאו לתבוע לכל אחד ואחד כפי אומד דעתם עד שיעלה גיבוים לחשבון המס הקצוב והיו שואלים לזה [יותר מדאי] והם פטרוהו ומה שפחתו מזה יגבו מהשאר מש"ה נותן כל הראוי לו לתת בעול הקהל נראה שאם לא נתרבה מס עליהם בהצלתו אין לו לסייע להם כלום [כן דקדק הריטב"א ז"ל מדברי הר"ש ז"ל ונראין לי דבריו]:

אבל אנדיסקי. אם היו בני אדם שהמליצו עליו למלך ואמרו כי עני הוא ובטל ממלאכה ונתרצה השלטון וכתב לו אנדיסקי שהניח לו המס שעליו אינו נותן לבני העיר כלום כי מן השמים הצילוהו:

אנדיסקי. פירש רבינו האי גאון ז"ל מלשון (ב"ק דף קיב:) דיסקא כלומר חותם מן המלך שיהיה בן חורין ודוקא שעשה לו המלך החותם קודם שעשה תביעתו או קודם שקבע המס על כלל העיר אבל אם אחר שהטיל המס על כלל בני העיר פטרו אינו נפטר מחלקו שכבר חל החיוב עליו :

מצר. שמפסיק בין שתי שדות:

והחצב. שהוא עשב שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ לפי שהוא יורד ויונק כנגדו ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן:

אלו מפסיקין בנכסי הגר וכ"ש שהדברים שמפסיקין לפאה ולטומאה ולשבת ולגטין דהוי הפסק בנכסי הגר וא"כ אם החזיק באחד מהשדות לא קנה את חבירו כיון שיש הפסק בינתים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות זכייה שכל המפסיק בגט כגון פיסלא שהוא עמוד שאינו רחב ארבע מפסיק בנכסי הגר:

אין שם לא מצר כו'. בין שדה לשדה מאי כלומר עד היכן הוי שיעור שדה דליקני במכוש אחד ואע"ג דלעיל [דף נד:] אמרינן כדאזיל תיארא דתורי התם מיירי בשדה בית הבעל והכא מיירי בשדה בית השלחין שמשקין אותה תמיד לרוב יבשותה ולפיכך נתנו שיעור בהשקאה והיינו דפי' רבי מרינוס משמיה דרבי יוחנן שכל שדולין ומשקין אותה מגרגותא חדא זה הוא בור: