נימוקי יוסף על בבא בתרא כז.

ה"נ נימא וכו'. ואע"ג דמצי לאוקומי מתני' דאמרה הא ראיה יש בשקבלה היא דמי או בשכתבה אחריות מפורש ללוקח דכהאי גוונא אפילו לא קבלה איהי דמי המקח קיים כדאיתא פרק הניזקין [דף נח.] לא ניחא ליה לאוקומי מתני' במילתא דפשיטא דאם כן מאי קמ"ל אלא אוקמוה בגוונא דלא שייך למימר נחת רוח וכו' כדלקמן והיינו דאשמועינן הא ראיה יש ולפיכך פריך תימא נחת רוח וכו':

ג' שדות. כלומר הא דאמר מקחו בטל מיירי בג' [שדות] אחד שכתב לה בתוספת כתובתה ואחד שייחד לה לעיקר כתובה דהיינו מנה מאתים ואחד שהכניס לה כנגד השום שקבל מנכסי נדונייתה זו היא גרסת ר"ח ז"ל והריא"ף והריב"ן מג"ש ז"ל (ופי') ונוכל לפרש דהאי בטל רוצה לומר לאלתר ואפילו בחיי הבעל דהכי תניא בריש פרק אלמנה לכ"ג (דף סו:) המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור [ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור] וקי"ל דכל היכא דאמור רבנן לא ימכור אם מכר לא עשה ולא כלום הרי מפורש שאותה שדה שהכניס לה שום משלו אם מכרו בטל לאלתר והשדות האחרים שעשאן אפותיקי נמי בטל לאלתר [ואע"ג] דתניא בפרק השולח (דף מא.) העושה שדהו אפותיקי לבע"ח ולכתובת אשה גובה משאר נכסים ואפילו באפותיקי מפורש כדמוכח בפ' המניח את הכד (דף לג:) גבי שור תם דאין לך אפותיקי מפורש ממנו שאינו גובה אלא מגופו ואפ"ה אמרי' התם דאם מכרו להדיא מכור אפ"ה מצינא לאוקומא הכא שייחד אותן להיות שלה ולא יוכל לסלקה בדמים ונתנם לה במתנה גמורה ומיהו אם מכר הבעל פירות של שדות אלו מכרו קיים כיון שהפירות שלו אבל כתבו המפרשים ז"ל שאם מכר גוף ופירות אפילו אמר הלוקח ניחא לי לאכול הפירות כל ימי הבעל אין שומעין לו דכי היכי דבטל המקח בגוף הקרקע הוא הדין שבטל לענין פירות נמצא לפי דרך זה שאפילו אפותיקי מפורש הבעל יכול למכרו עד שתתאלמן או תתגרש שתבא לגבות כתובתה ותטרוף אלא אם כן כתב לה שלא יוכל לסלקה בדמים כדפירשנו לעיל ומיהו דעת הראב"ד ז"ל שהמוכר קרקע שייחד לה בכתובתה לאפותיקי מפורש בטל מיד:

ולענין נכסי מלוג כתבו המפרשים דאם מכר גוף הקרקע בטל מיד דע"כ לא איבעיא לן פרק האשה שנפלו לה נכסים (דף פ.) אלא בעל שמכר קרקע לפירות מהו אבל מכר גופו של קרקע פשיטא לן דבטל מיד:

למעוטי מאי. (שאר נכסים דידה) כלומר אם באלו שלשה שדות מקחו בטל באיזהו דאמרינן מקחו קיים דמצינו למימר הא ראיה יש. שאר נכסים דידה שהכניסה לו קרקע דהוי נכסי צאן ברזל כל שכן דמצי למימר נחת רוח עשיתי כדי שלא יהיה לה איבה דכיון שאם פיחתו פיחתו לו וגובה משאר נכסים למה מעכבת וכ"ש בנכסים דידיה ממש שאין לה עליהם אלא שעבוד דיכולה לומר נחת רוח עשיתי שלא יאמר לי בעלי עיניך נתת בגירושין ובמיתה:

דזבין איהו ומית. לאו דוקא מת שהרי אפילו מעכשיו מקחו בטל בגוף הקרקע בנכסי מלוג כדפי' אלא משום סיפא דזבנה איהי ומתה דדוקא הוא דכשמתה מוציא מיד הלקוחות מתקנת אושא כדמפרש בבבא קמא [דף צ.] דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל משום איבה ועשאוהו כלוקח ראשון ומכירתה בגוף הקרקע מהני היכא שמת הוא וכדאמרינן בירושלמי (כתובות פ"ט סוף הלכה א) מכרה היא ומת הוא אין האשה מוציאה מיד הלקוחות וכתב הרא"ה ז"ל דכיון דממכרה קיים אם רצה הבעל לבנות או לסתור או לשנות אותו קרקע ממה שהוא הלוקח מעכב עליו:

אבל זביני תרוייהו לעלמא. המכר קיים שהרי היא מכרה הגוף והוא פירות אי נמי זבנה איהי לדידיה זבינה זביני ולא מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון שהם נכסי מלוג שלה אין לו לבעל להקפיד אם היא מוחה בידו הלכך אם יש לו שטר מכר ממנה ראייתו ראיה והיינו מתני' דקתני אין לו חזקה אבל ראיה יש:

אין מחזיקין וכו'. כלומר איניש דעלמא הבא להחזיק בנכסי מלוג דאשה אין לו חזקה דמצי למימר הייתי סבורה שלא מכר לך בעלי אלא הפירות ומשום הכי לא מחיתי:

ודייני גולה אמרו מחזיקין. כדמפרש:

הדר ביה מר משמעתיה. אמר להו לא אמרי אלא בכה"ג כדאמר רב יוסף דהיכא שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים אחר מיתת הבעל אז הוא נאמן במגו דאי בעי אמר לה אנא זבנתה מינך ואכלתיה שני חזקה כי אמר ליה אנת זבנת לבעליך ואנא זבינתה מיניה מהימן ואע"ג דקי"ל [משנה דף מב.] דיורד ברשות אין לו חזקה והאי ירד ברשות [שהרי ירד בשעה שאין לו חזקה] כתב הרמב"ן ז"ל [דנאמן משום] דחיישינן שמא ישתכח הדבר [שירד בה בחיי בעלה] ויאמר מינה זבינתה שמשנתאלמנה ירדתי לתוכה [ולא קודם] ואז הוי שלא ברשות מפני שהבעל הוא שאינו יכול למכרו אבל היא יכולה למכור ולפיכך [אמר רב שצריכה כל אשה] להזמין עדים לומר להם שזה אוכל קרקע שלה וזו היא מחאתה ושוב אין לו חזקה לעולם כדין כל היורדין שלא בתורת חזקה אבל היכא שאכל ג' שנים אחר מיתת הבעל ולא מיחתה נאמן. ורב לא אמר כדרב יוסף שהרי קדם לו דורות הרבה אלא לישנא [דגמרא הוא] שקצר בדברי רב לפי ששמענו פירוש דרב ממילתא דרב יוסף דאמר כן:

דייני גולה. הם שמואל וקרנא: