נימוקי יוסף על בבא בתרא כו:

הוא עשה שלא כהוגן. שהכריחה:

אפקעינהו. ועקרינהו דלא להוי קדושי כי יש כח בידם לבטלם משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש שהרי אומר לה הרי את מקודשת כדת משה וישראל נמצא שבדעת חכמים תלה הדבר והכי הלכתא דלענין זביני הוו זביני אבל לענין קדושין לא הוו קדושין:

טאבי. טאבי שם גברא אלמא. ותלא לפפי על אילן ששמו כינרא כדי שימכור לו שדהו ומתוך האונס זבין:

חתם רבה בר בר חנה. ועד אחד עמו אמודעא שמסר פפי קודם המכירה וכן נמי חתם הוא בעצמו בשטר [המכירה]. ומתמה תלמודא מה נפשך דמדרב הונא משמע ששתי החתימות היו עולות לענין דינא והלא האחת הפך חברתה:

אי לאו מודעא מאן דחתם וכו'. מהא שמעינן דאע"ג דאמרינן תליוה וזבין זביניה זביני כל היכא דמסר מודעא לא הוו זביני ומיהו אם בטל המודעא ואפילו מתוך האונס מסתברא דמודעתו מבוטלת דלא עדיפא בטול מודעא מתוך האונס מאונס המכר עצמו דאמרינן דאגב אונסא דזוזי גמר ומקנה ה"נ גמר ומבטל לה למודעא ומיהו אם מסר מודעא על כל בטולים שיבטל בכה"ג אין כל אותם הבטולים כלום לפי שכבר מסר מודעא על (ידי) כולן וא"א לבטל מודעתו הילכך כל היכא דמסר מודעא על כל הבטולים וידעינן באונסיה לא הוו זביני וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מכירה וכתב הרשב"א דתקנת דבר זה בפוסל עדי בטול שיאמר הריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה דשוינהו לנפשיה כעדים פסולין וכענין שאמרו בנאמנות והרנב"ר ז"ל כתב שאם מסר מודעא אף על פסול עדים זה אכתי לא מהני שאף פסול זה מחמת אונסו הוא שפוסל אותם וכבר קדם ומסר מודעא על זה ולפיכך נ"ל דכל היכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא על המכר ועל כל הבטולים שיעשה ואף על פסול עדים הרי המכר בטל ואין לו [תקנה]:

אמנה. שהעדים החתומים על שטר ההלואה אומרים אמת כתב ידנו הוא אבל לא נתן המלוה ללוה דבר אלא שהלוה האמינו למלוהו כתב לו שטר זה שילונו לו כשיזדמנו לו מעות ושעבד לו נכסיו מעכשיו כדי שלא יהיה שטר מוקדם:

אמר המחבר ומיהו מעשים בכל יום שנוטלים קנין סתם ומאמינו מן המעות אע"פ ששעבד נפשיה שהאיסור אינו אלא לעשות שטר הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ומצאתי כתוב לאחר זמן בשם הריטב"א ז"ל דכל היכא שמעידים שלא ידעו בדבר עד לאחר שחתמו נאמנים הם לעולם והרי הן כמעידין על השטר שהוא פרוע או מחול ועל זה אמרו בירושלמי ברם הכא יכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ע"כ :

אין נאמנין. משום דעולה הוא לכתוב שלוה והוא לא לוה ועדים אעולה לא חתימי ודעתם לעקור השטר ולאו כל כמינייהו ואע"פ שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר לא אמרינן בכי הא הפה שאסר הוא הפה שהתיר:

מודעא היו דברינו. כלומר אמת שזה כתב ידנו שחתמנו במכירה זו אלא שקודם לכן מסר מודעא בפנינו נאמנין דלאו עולה הוא מה שחתמו במכירה זו אע"ג דאונס הוא דכדי להציל האנוס מיד אונסו ניתן ליכתב ודוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דמצינו למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל אי כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד :

גרסי' בגמ' [דף מט.] אין לאיש חזקה בנכסי אשתו פשיטא כיון דמשתעבדי ליה לפירי פירי הוא דקא אכיל. לא צריכא דאמר לה דין ודברים אין לי בנכסיך וכי א"ל הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה:

פי'. פשיטא. שכיון שידוע לכל דאין לבעל בנכסי מלוג אלא אכילת הפירות שאין לו חזקה בגוף הקרקע משום אכילת הפירות ואינה צריכה למחות אע"ג דבמשכנתא [דף לה:] דסורא צריך למחות בסוף כל ג' התם הוא שאינו ידוע כל כך דלפירות נחית וצריך גלוי דעת:

דין ודברים אין לי בנכסיך. וכן צ"ל בפירותיהן ובפירי פירותיהן נמי עד סוף העולם אלא דהכא רישא דמתני' נקט דאי לא כתב לה אלא בנכסיך לחוד ה"ז אוכל פירות ולא מהני אלא שאם מכרה ונתנה קיים כדתנן בהדיא בפ' הכותב (דף פג.):

לא אמר כלום. משום דלאו כל כמיניה לומר אין לי בשלו עד שיתננו במתנה או ימכרנו:

בכותב לה ועודה ארוסה. כלומר דבכה"ג שלא הגיע עדיין לידו יכול להסתלק בדין ודברים וכו':

כדרב כהנא. דא"ר כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה כלומר כיון שלא תקנו אלא לתועלתו אם אמר אי אפשי בתקנה זו שומעין לו דאין זכין לו בעל כרחו אבל בירושת האב דזכה בה ממילא בלא שום מעשה אינו מתנה עליה דלא סגי בסילוק כדאמרן דדוקא בירושת אשתו שצריך מעשה הנשואין הוא דלא זכה בו עדיין וסגי בסילוק כדאמרן בעודה ארוסה ומיהו קודם אירוסין לא מהני סילוק דכיון דלית בה שום שייכות לא שייך ביה סילוק שכבר הוא מסולק ועומד:

הא ראיה יש. כלומר דמדקתני שאין לו חזקה משמע דוקא חזקה הוא דלא מהני הא ראיה בעדים או שטר מכר מהני ואמאי תימא לא נתכוונתי למכור אלא נחת רוח עשיתי לבעלי:

לקח מן האיש. נכסים שהם משועבדים וערבאין לכתובת אשה ואח"כ לקח מן האשה שהתנה עמה שלא תטרוף מאותן נכסים שלקח:

מקחו בטל. והיא גובה מהם מהאי טעמא דיכולה לומר נחת רוח וכו' ודוקא כשהבעל קבל דמי המקח ולא האשה מש"ה מקחו בטל דהוה לגבי אשה כתליוה ויהיב דלא הוו זביני אבל אם קבלה האשה דמים לא הוי מקחה בטל דהא קי"ל [דף מז:] תליוה וזבין זביניה זביני כדלעיל וכן דעת הריא"ף ז"ל בהלכה פ' הניזקין [סי' תצא] ואע"פ שלא פירש כן הר"ש בכאן: