נימוקי יוסף על בבא בתרא כג.

גרסינן בגמ' ומעידין זה לזה [דף מג.] אמאי נוגעים בעדות הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב ליה מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוה הרי מעמידה בפני בעל חובו דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו הכא במאי עסקינן דקביל עליה אחריות אחריות דמאן אי דאתי מעלמא כ"ש דניחא ליה אלא אחריות דאתי מחמתיה:

[פירוש] נוגעין בעדותן. כלומר כיון דשותפין הם אם יבא מערער ליקח מן אחד מן השותפין הלא יש לשותף זה חלק בו ואיך יצטרף עם עד אחד להעמידו ביד שותפו:

דכתב ליה דין וכו'. וקמ"ל שמואל דבלשון זה הוי מתנה אע"ג דלא מהני האי לישנא בדבר שהוא כבר בידו אלא בדבר שעדיין לא הגיע לידו שאני הכא דקנו מיניה וכדמפרש ואזיל:

מפני שמעמידה בפני בעל חובו. דניחא ליה שישאר ביד הלוקח כדי שאם אין לו במה שיפרע לבעל חובו שיטרוף מלוקח זה כדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם דאילו מזה אינו חושש דלהכי זבין ליה שלא באחריות כדי שלא יהא לוה רשע אם יטרפו ממנו הלכך אכתי נוגע בעדות הוא שאילו יקח המערער הטוען שבגזל בא ליד מוכר זה היאך יגבה ממנו בעל חובו והלא לא היה שלו והכי נמי ניחא ליה שישאר ביד שותפו מקבל מתנה זה וא"כ איך אמר שמואל מעידין זה לזה:

דקביל עליה אחריות. שאם יטרפוהו משותפו המקבל מתנה שיחזור עליו לפרעו מה שנטל ממנו הבע"ח והשתא לא הוי נוגע בעדות דמה ריוח יש לו אם טרף ממנו הלא עליו לשלם ואם אין לו יקרא לוה רשע וכו' למקבל מתנה זה וליכא למימר אכתי נוגע בעדות הוא דניחא ליה שלא יבא ליד מערער כדי שלא יקרא לוה רשע לתרוייהו לבעל חובו שאין לו ממה יגבה ולמקבל מתנה שקיבל עליו אחריותו ואין לו ממה להחזיר לו דהא לא קביל עליו אחריותו דאתי מעלמא דהיינו מערער אלא מערער דבא מחמתיה דהיינו בעל חוב כדמפרש ואזיל הלכך לא הוי לוה רשע אם יקחנו מערער ואם תאמר אם כן מאי קמ"ל שמואל פשיטא כיון דלא הוי נוגע יש לומר הא קמ"ל דלא חיישינן לקנוניא שיעיד לו ואחר כך יחזרו לשותפותן אף על פי שלא נתן לו אלא עכשיו כשבא מערער דלעולם לא חיישינן להכי כשמסתלק מן הממון אלא דוקא כשמקבל איזו הנאה כגון אם קבל עליו אחריות דעלמא והוא פטרו דאז ודאי לא יעיד לו דכיון דאיכא סרך הנאה חיישינן לומר דבשביל זה מעיד לו:

אי דאתא מעלמא וכו'. כלומר שמקבל עליו לפרעו אם יקחנו מערער כ"ש דניחא ליה שישאר ביד מקבל מתנה כדי שלא יחזור עליו ואמאי יעיד לו הרי נוגע בעדות הוא וכבר פירשתי דאפילו יפטרנו מן האחריות כדי שיעיד לו אפ"ה אינו יכול להעיד לו דנוגע בעדות מיקרי כדפירשתי וכמו שנפרש לקמן גבי בת חמורו [דף מד:]:

[תניא בני העיר שנגנבה ס"ת שלהם כו']. פי' אין דנין וכו' ואין מביאין ראיה להעיד על מי שגנב מפני שהן נוגעין בעדות דממון של ס"ת שלהם הוא:

ואמאי ליסלקו תרי מינייהו. בקנין כדי שלא יהיה להם חלק בו ויעידו (והדיינין שהם) ג' להיות ב"ד דהשתא היו יכולין לדון ולהעיד שאינם נוגעין בעדות וצ"ל נמי שלא יהיו קרובים לבני העיר כדי שלא יפסלו משום קורבה וא"ת וכי מסתלקי אמאי מכשרו והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כדאמרינן לקמן בפ' יש נוחלין (דף קכח.) גבי היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו או שהיה קרוב ונתרחק ומה לי קורבה דגופא מה לי קורבה דממון תירץ הרמב"ן שלא נאמר תחלתו בפסלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה אבל כאן שעכשיו נסתלק מממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראיה שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו ולאחרים הוא מעיד. כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה אבל היה פסול לזה בשעת ראיה מעיד באותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר עד כאן. ונראה לי שהרב ז"ל סובר דלא אזלינן אלא בתר גברא משום דהאי דמסהיד לו מסהיד ולצורך האיש ההוא מעיד שהרי אינו מעיד לצורך הממון עצמו אלא כל היכא שלא נסתלק שלו הוא ועל עצמו מעיד ואם נסתלק ממנו לאחרים הוא דמעיד דלא שייך גבי ממון למימר שיהיה בו פסול עדות שלעולם יש לו לממון בעלים הלכך כשנסתלק מממון לגבי אדם שהממון שלו כשר הוא לו וכן לגבי הממון לא שייך למימר ביה פסול:

גרסי' בגמ' [דף מג.] האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מהם וכו' ובעניים דרמו עלייהו והיכי דמי אי דקייץ להו ליתבו תרי מינייהו מאי דקייץ להו ולידייני אלא דלא קייץ להו ואבע"א לעולם דקייץ להו וניחא להו דכיון דרווח רווח:

פי' אין דנין וכו' ואין מעידין. מפני שהן נוגעין בעדות כדמפרש ואזיל ובעניים דרמו עלייהו [כתב הרב בן מיג"ש דלא פסילי מטעמא דרמו עלייהו] אלא היכא דקבילו אנפשייהו למיזן ולפרנס עניים דידהו אי נמי היכא דנהוג למיכף על הצדקה אע"ג דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנוסי להו אבל היכא דלא קבילי עלייהו למיזן ולפרנוסי להו ולא כייפי אצדקה כלל ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקדימי במזונייהו ובכסותייהו ומאן דיהיב מידי בדרך צדקה יהיב להו ואי לא בעי למיתן כלל לא כייפינן להו הני ודאי לאו נוגעין בעדותן נינהו ומקבלין סהדותייהו דהא לא רמו עלייהו עד כאן:

אי דקייץ. שיש לכל אחד מבני העיר דבר קצוב כמה יתן בכל שנה לעניים:

דלא קייץ. אלא הכל לפי מה שצריכין העניים ונמצא נהנה במה שיבא לידם מן המנה:

דכיון דרווח רווח. אע"פ שיש לו קצבה כמה יתן אפ"ה ניחא להו שיבא המנה ליד העניים כדי שיהיה להם יותר בריוח:

[דף מג:] ונעשין שומרי שכר זה לזה כו'. שמירה בבעלים היא כל היכא שבעל הבהמה עומד במלאכת של זה שעוסק במלאכתו כי הכא ששותף זה שומר חלקו של שותפו שהרי זה כאילו עשה לו מלאכה וכששותפו נמי שומר לו חלקו הויא שמירה בבעלים ואף על פי שכל אחד שומרו בביתו בעליו עמו קרינא ליה בפ' השואל (דף צו.) ושמירה בבעלים פטור דילפינן שומר שכר משואל:

שמור לי היום וכו'. והשתא לא מקרי שמירה בבעלים כיון דכששומר לו זה אין חבירו עוסק במלאכת השומר לא בשמירה ולא בעשיית מלאכה אחרת וא"כ לא מיקרי בעליו עמו:

(ב"מ דף פא.) [ת"ר השאילני ואשאילך] שמור לי ואשמור לך [כו'] והיינו נעשין שומרי שכר זה לזה דאמר שמואל (ב"ב דף מב:) ומתני' נמי היא בפרק השוכר את האומנין (דף פ:) אלא דשמואל קמ"ל דדין זה שייך בשותפין אע"פ שכל אחד שומר את חלקו מ"מ משום חלק חברו דטריח ליה לשמרו הוי שומר שכר: