נימוקי יוסף על בבא בתרא כב:

במוכר שדותיו סתם. לעולם אימא לך דאית ליה קלא ומשום הכי חזקתו חזקה ואפי' כי תוקים להאיך סיפא בשטר דומיא דרישא ולא קשיא מידי דהכא מיירי שמכר לו שדות הרבה והיה שדה זו בכלל אותה מכירה והיה סבור המחזיק שלא היה שדה זו בכלל אותה מכירה שלא היה חושדו שימכרנה לאחר כיון שהוא לקחו ולפיכך לא נזהר בשטרו וכתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל דאף על גב דסיפא דאכלה בפני הבן שתים איירי בבן גדול דאם קטן לא עלתה לזה חזקה דאין מחזיקין בנכסי קטן מיהו רישא דאכלה הבן איירי אפי' בקטן דאע"ג דקטן לא מצי למזהר בשטריה וא"כ מחאה למה דכל היכא דמחאה לא עבדא מידי חזקה לא מהניא כדאמרינן דבשעת חירום דאין מחאה לא מהני חזקה מיהו לאו טעמא דמחאה משום דהלה יזדהר בשטריה לבד כדי דנימא זה דלא מצי מזדהר לא צריך לממחה ביה דמ"מ דרך העולם הוא שמערערין כשמחזיקין אחרים בנכסיהם ואמאי לא ערער זה אם אמת שלא מכרו ולא מצי למימר בחנם הייתי קובל ומערער דהא אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וכיון דקטן הוא שלא בפניו מיקרי דהא אמרינן בפרק שום היתומים (דף כב:) בכולהו אין נזקקין לבד מנמצאת שדה שאינה שלו:

מתני' האומנין. שנותנין להם כלים לתקן כיון שמביא ראיה שהיה שלו ונתן לו לתקן לעולם אין להם חזקה אפילו החזיקו האומנין בהם זמן מרובה דהא חזקת מטלטלים לאו בג' שנים תליא אלא אפילו לאלתר כל היכא שהוא תופש בהן הרי הן בחזקתו חוץ מכלים העשויים להשאיל ולהשכיר [לקמן דף נב:] שאינו נאמן שום אדם לומר לקוחין הן בידי והכא גבי אומן אפילו אינם עשויים להשאיל ולהשכיר הוי לגבי דידיה כעשויין להשאיל ולהשכיר לעלמא כיון שאינו יכול להחזיק לאלתר שהוא זמנו לחזקת מטלטלין שוב אין לו בהן חזקה:

השותפין. אפילו החזיק כל אחד בחלק חבירו ואכל כל הפירות שלש שנים אינה חזקה שכן דרך השותפין לאכול אחד כל הפירות ג' או ארבע שנים ואחר כך אוכל אותם חברו כן:

האריסין. שירדו לתקן הקרקע למחצה לשליש ולרביע ואכל כל הפירות שלש או ארבע שנים ג"כ אינו נאמן לומר לקחתיו ממנו שכן דרכם לאכול זמן מרובה ואח"כ יאכלו הבעלים כשיעור זה:

והאפוטרופסים. נמי שהרי הכל בידם ויוכלו לאכול כרצונם אינם נאמנים בעבור מה שהחזיקו לומר לקוחין הם בידי:

לא לאיש וכו'. בנכסי מלוג שהבעל יש לו דין באכילת הפירות ואע"ג דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אין לו חזקה דמשום אימתא דבעל לא רצתה למחות בידו:

ולא לאשה וכו'. מפני שמזונותיה על נכסיו אינה נאמנת לומר לקוחה היא בידי:

ולא לאב וכו' ולא לבן וכו'. כל היכא שלא חלקו ולא נתפרדו זה מזה אינן מקפידים זה על זה במה שמחזיקין זה מזה אפילו זמן מרובה הילכך אין שום אחד מהם יכול לטעון חזקה:

בד"א. דבעי שלש שנים בחזקה שיש עמה טענה שזה טוען לקחתי וזה טוען לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה אלא שזה מחזיק בקרקע וזה מודה שנתנו אלא שעכשיו רוצה לחזור במתנתו או אם הם אחין שחלקו ועכשיו רוצה האחד להטיל גורל פעם אחרת תיכף שנעל או גדר פרצה שהיה יכול ליכנס בה בריוח ועכשיו אינו יכול ליכנס אלא בדוחק או פרץ אפילו מעט שיוכל ליכנס בה יותר בריוח הרי חזקתו חזקה לאלתר ושוב אין יכולין לחזור בהן:

גמ' השותפין. שלקחו קרקע בשותפות והחזיק אחד בחלק חברו ואכל הוא לבדו כל הפירות שלש שנים הרי זו חזקה אע"פ שדרך השותפין לאכול זה בלא זה וטעמא כיון שהוא ראוי ליחלק כדמפרש ואזיל ומתני' דקתני אין להם חזקה מיירי בשדה דלית בה דין חלוקה כי אז דרך הוא שזה אוכל כל הפירות שלש שנים או יותר וכן חבירו אחריו:

והוא דנחית לכולה. שאוכל כל הפירות אבל אם זה אוכל פירות חצי השדה וזה פירות חצי האחר וחצי האחד יותר מעולה מהאחר אע"פ שאכלו אחד מן השותפין שני חזקה לא עלתה לו חזקה לומר זה בא לחלקי והחזקתי בו אפילו בשדה שיש בה דין חלוקה אלא נאמר כן דרך השותפין שזה אוכל ברוח זה וזה ברוח זה ואין מקפידין זה על זה וכ"ש באין בה דין חלוקה שאין להם חזקה נמצא שאין לו חזקה עד דאיכא תרתי דנחית לכולה ואית בה דין חלוקה דכיון דאכלו ג' שנים ולא מיחה בו חבירו עלתה לו חזקה וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל [בפרק יג מהלכות טוען ונטען] וכן כתב הרי"ף ז"ל וכתב הרא"ש ז"ל דהכי קי"ל. וההיא [דף כט:] עובדא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דזבין אמתא בשותפות ומר אשתמש בה ראשונה וכו' ה"ה אי הוי משתמש בה חד שלש שנים רצופות לא הוי חזקה דבאמתא לית בה דין חלוקה אלא עשו כן כדי שלא ישתכח השותפות:

גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות. כלומר כאריס היורד ברשות דשותף אין לו חזקה כמו אריס שאין לו חזקה:

שנוטל בשבח וכו'. פי' הרא"ש ז"ל שאם בשעה שירד בה שותף היה בה שבח המגיע לכתפים כענבים העומדין ליבצר והתבואה ליקצר נוטל מהם דיורד ברשות נמי נוטל מהם כיון שעדיין צריכין לקרקע אבל יורד שלא ברשות אינו נוטל מהם כלל מפני שיכול לומר לו איני צריך לאריסותך שהרי עומדין ליתלש:

ובשדה שאינה עשויה ליטע ונטעה נוטל כל השבח כאילו עשויה ליטע ואפי' השבח יתר על ההוצאה שהוציא ובזה יש לו דין יורד ברשות דאילו יורד שלא ברשות אם השבח יתר על ההוצאה (ב"מ דף קא.) אינו נוטל מן השבח אלא כנגד ההוצאה והכא שותף נוטל כל השבח אבל אם ההוצאה יתירה על השבח כתב הרא"ה ז"ל דלאו כיורד ברשות לגמרי קאמרינן דאילו יורד ברשות נוטל הוצאה אע"פ שהיא יתירה על השבח ובשבועה דהא שליחותיה עבד והכא לא משמע דאית ליה אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה דלא עדיף ממוציא הוצאות על נכסי אשתו וגרשה (כתובות דף פ.) דנוטל מה שהוציא בשבועה ואמרינן דאינו אלא הוצאה שיעור שבח וכן נראה דעת הרנב"ר ז"ל: