נימוקי יוסף על בבא בתרא יג:

מתני' מרחיקין וכו'. א"צ להאריך בפי' דמתני' כיון דקי"ל כרבי יוסי דמתיר לסמוך:

גמ' יוכנאה. נקרא כן על שם מקומו:

עני היה. ואח"כ העשיר:

אפדנא. בירה:

עצורי בשבבותיה. בשכונתו עומדין עוצרי שומשמין לעשות מהן שמן:

נכתמא וכו'. כסוי ע"פ החבית הא דנקט הכי עני והעשיר לאשמועינן דאע"ג דמסתמא יכלו לאחזוקי למידק שם זמן חזקה דהא לא הוה יכול למבנה מידי אפילו הכי היכא דנאיד האפדנא מחמת המכה נענוע אפילו מועט כמה דנאיד נכתמא אפומא דחצבא. גיריה הוו דמכחו בא וההיא חזקה לא מהניא להו דכל היכא שלא היה בונה שם לא היה יכול למחות בידם כיון שעדיין לא היו מזיקין לו א"כ לא מצו לטעון החזקנו ולא מחית בידינו ואפי' נימא דאף בנזקין דלא מזקי מיד יש לו למחות כדי שלא יצטרך להתעצם עמו בדין כשירצה לבנות אפילו הכי האי נזק אין לו חזקה דכקוטרא וכבית הכסא דמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק אחד עשר מהלכות שכנים:

רקתא. הנעורת שנופל מן הפשתן כשמנפצין אותו:

מזקי לאינשי. שהרוח מוליכה אותה בעיניהם:

מאי שנא מזורה. דשבת דחייב אע"פ שהרוח מסייעתו וחשיב עושה מלאכה וכתבו המפרשים דמר בר רב אשי ואמימר לא הוה סלקא אדעתן למימר שיהא חייב בנזקין לשלם כי היכי דחייב משום מלאכה בשבת דהא אמרינן בפ' הכונס צאן לדיר (דף סא.) דשאני מלאכה דשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וממונא מאיסורא לא ילפינן אלא הכי קאמרי מדחשיב מלאכה לחייב בשבת לענין נזקין מסתברא דחייב להרחיק דגרמא דגיריה הוא וכן כתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו וכיון דאינהו גופייהו לא פליגי אדרבינא אלא לענין הרחקה בלבד הלכך קי"ל כוותייהו דמסלקינן להו אבל לא מחייבין בהיזקייהו דלא דמי לגץ היוצא מתחת הפטיש ומדתירץ רבינא דפטור לגמרי דלאו גיריה הוא שמעינן דלרבי יוסי היכא דלא הוו גיריה אפילו בהיזקא דרבים פטור:

מתני' לא יטע וכו'. טעמא בגמ':

אחד גפנים. כלומר אע"ג דמצינו שיעור זה בגפנים גבי כלאים במקום אחר גם הדין כן בשאר אילנות כדאיתא בגמ':

הא דקאמר היה גדר בינתי' אע"ג. דפשיטא כיון דלא איירי הכא בכלאים הוא לאשמועי' טעמא מפרש לה בגמ' וכוליה מתני' מפורש בגמ':

וגרסי' בגמ' [דף כו.] תנא ד"א שאמרו כדי עבודת הכרם אמר שמואל ל"ש אלא בא"י אבל בבבל שתי אמות רבה בר בר חנה הוה ליה הנך דיקלי אמצרא דפרדסא דרב יוסף אתו צפרי יתבי בדקלי ונחתי ומפסדי לפרדסא א"ל רב יוסף זיל קוץ א"ל והא רחיקי לי אמר ליה הני מילי באילנות אבל בגפנים בעינן טפי הא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל האילן הני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי א"ל אנא לא קאיצנא דאמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה ואמר רב חנינא לא שכיב שבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זימנא מר אי ניחא ליה זיל קוץ:

גמ' כדי עבודת הכרם. שהיו חורשין בין שדה אילן ובין כרם ומחרישתן של בני א"י היה ארוכה ד' אמות וכדי שלא ישתמש זה מקרקע חבירו שלא ידרוס עליו כשיסבב מחרישתו צריך שיניח ארבע אמות וכן חברו כי באותם ד' אמות זורעין ירקות ואינו בדין שחבירו ידרוס עליהן ומה ששנינו בתוספתא [סוף פרק ד דב"ב] שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע עצה טובה קמ"ל כדי שלא יפסידו בין שניהם אלא ד' אמות אבל אם רצו כופין זה את זה שירחיק כל אחד ארבע אמות ולפי זה אתיא מתני' שפיר אפילו כרבי יוסי שאין לו רשות לדרוס קרקע חברו:

אבל בבבל. שאינה ארץ הרים וגבעות היה מחרישתם קצרה וסגי בשתי אמות וכתב הר"י זצ"ל שיש לנו ללכת אחר שיעור בבל:

אבל אילנות לגפנים בעי טפי. ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגיריה לגפנים דכי סליק למגדריה לדקליה מפריח העופות על הגפנים וה"ל גיריה [וכי האי גוונא מפרש באשר"י] שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהין לגפנים שהם נמוכים יותר מאילנות לאילנות ולא מגפנים לגפנים ולא איתפרש בגמ' כמה צריך להרחיק והעיד רב יהוסף הלוי ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שהיה אומר שאין להרחיק אלא ד' אמות יותר וכן היה דן משום דטפי מהאי שיעורא לא הוו גיריה:

אמר המחבר האי יותר אינו מלשון הרב ונראה לי דמדהיה דן כן ואנן בתר בבל אזלינן הלכך כיון דאמר דבבבל שתים והא דבעי טפי דנו הם שהם ד' א"כ הוו בין הכל ו' דליכא למימר בין הכל הוו הד' שאמרו שהרי מקשה ליה ממתני' דאיירי בא"י והשיב לו הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעי טפי אלמא דיותר מד' בעינן הילכך בא"י סגי בב' אמות יותר שהם בין הכל ו' כנ"ל ומיהו אפשר דכיון דרב יוסף היה מבבל והוא הוא דאמר טפי טפי משיעור שלהם קאמר ואם כן אפשר דהוו בין הכל ארבע דוקא ומה שהשיב לו מארץ ישראל אינה ראיה דלההיא סברא שאין חילוק בין גפנים לאילנות מה לי בבל מה לי ארץ ישראל: