נימוקי יוסף על בבא בתרא יב:

ל' ריס. ד' מילין:

והתניא ובישוב וכו'. דאע"ג [דבלאו פירוקא דאביי לא מתרצא רישא דברייתא אסיפא דהכי] תניא בתוספתא דאין פורסין נשבין ליונים אא"כ היה רחוק מן הישוב ל' ריס בד"א במדבר אבל בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס לא הוה קשי' ליה דלמלאות כריסם הולכים עד ל' ריס וכשמוצאים ישוב שדות שיוכלו לחפור ולאכול הולכים אפילו מאה מיל אבל לדבריו של אביי הוה קשיא ליה דמשמע דעד נ' אמה מליא כרסייהו ושייטי טובא עד שלשים ריס דמשמע שאין הולכין יותר ופריק דאין ה"נ דבישוב כרמים או שובכין אזלי אפילו מאה מיל אבל בלא יישוב כזה שייטי עד ל' ריס אע"ג דמליא כרסייהו בחמשין אמה נמצא שאין פורסין נשבין אא"כ היה רחוק מן הישוב ל' ריס ואם יש ישוב שובכין או כרמים אפילו אחר בסמוך לל' ריס אפי' מאה מיל לא יפרוס וה"מ משובכי ישראל אבל מעובדי כוכבים מותר לפרוס אבל יכול לבנות שובך ברחוק [חמשים] אמה מגנות שכניו דשוב אין מזיקים הזרעים דהא כרסייהו בחמשים אמה מליא:

טוענין ליורש או ללוקח. ב"ד פותחין פה כשבא אדם לערער עליהם ששדה זו היא שלו או של אבותיו ומביא עדים על זה ב"ד טוענין אבותיו של זה היורש לקחו מאבותיך או המוכר הזה כיון שאנו יודעים שהמוריש או המוכר היה מוחזק בה ואע"פ שהיורש או הלוקח אין טוען כלום אלא שמראין שירשו מאביו או לקחן מפלוני שהרי תנן הרי הוא בחזקתו דמשמע דטענינן לומר אע"פ שאין לו אלא רובע קב שמא הבונה שובך זה קנה מכל סביביו שימחלו הם וזרעם מה שמפסידים היונים בשדות שלהן:

ובה זיזין וכו'. כלומר שיוצאין לרשות הרבים:

הרי זו בחזקתה. שב"ד טוענין לו שהראשון כנס לתוך שלו או נתפייס עם הרבים:

ה"א כונס לתוך שלו היה. שאלמלא כן היו הרבים מעכבים עליו ולא היה יכול לעמוד כנגדם אבל כנגד היחיד אימא בזרוע עשה שהיה חזק ממנו:

מאן פייס. מי היה רשאי לקבל מעות:

או מאן שביק. מי היה בידו למחול הלכך איצטריך לאשמועינן הכא והתם דמהניא להו חזקה וליכא למימר והא קי"ל אין חזקה לנזקין דהא אוקימנא לה בגמ' בקוטרא ובית הכסא וכדפרשנו לעיל:

מתני' ניפול. גוזל וכולה מתני' מפרש בגמ' ואמרינן דהאי ניפול הוא גוזל קטן שמדדה ברגליו ואמר מר עוקבא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה הלכך הוי של בעל השובך דליכא למימר נלך בתר רובא דעלמא ונימא מעוברי דרכים נפל דמתני' מיירי בשביל של כרמים שאין דרך עוברי דרכים לשם ומש"ה נמי כשנמצא בין שני שובכים קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו משום דליכא למיחש לרובא דעלמא ולא לרובא דשובכים שהם תוך נ' ומתני' בשוין מיירי שקיני השובכין שוין זה כזה כדאמרינן בגמ':

חוץ מנ' אמה הרי הוא של מוצאו. משום דודאי לא מהני שובכין כיון שהמדדה אינו מדדה יותר מנ' הלכך ע"כ מעוברי דרכים נפל ואייאש דהא אין בזה סימן שיהיה צריך להכריז והוי של מוצאו:

מחצה על מחצה יחלוקו. כיון דליכא קורבא דמוכח דכולם תוך נ' בשוה וגם ליכא למיזל בתר רובא דשני השובכין שוין במיני היונים:

גמ' א"ר חנינא וכו'. ר"ח אתא לאשמועינן דאע"ג דרובא דאורייתא כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים וכו' וקורבא דאורייתא כדכתיב (דברים כ״א:ג׳) והיה העיר הקרובה אל החלל אפ"ה רובא עדיף אפילו בקורבא דמוכח כגון תוך נ' אמה במדדה היכא דלא הוי שביל של כרמים א"נ בחצבא (דאמרינן) כדלקמן [דף כד.] דאילו בקורבא אחרינא הא תנינא לה (פסחים דף ט:) ט' חנויות וכו' ומסקינן פ"ק דחולין (דף יא.) דאפילו ברובא דליתיה קמן אמרינן ניזיל בתר רובא:

וגרסי' בגמ' [דף כד.] תני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפים עליו את התרומה אמר רבא ש"מ תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאורייתא וש"מ איתא לדר' זירא דאמר אע"פ שדלתות מדינה נעולות דהא אשה כי דלתות נעולות דמיא ואפ"ה אזלינן בתר רובא [ומפרש בגמרא החדר מבפנים בעובי גופה לצד אחורי'. פרוזדור מבחוץ לצד פניה. עלייה בנויה על גביהן]:

חכמים משלו באשה משל החדר והפרוזדור והעלייה וכשבא מן החדר (שהוא מצד הפרוזדור) שהוא בא מן המקור טמא וכשבא מן העלייה שהיא למעלה מן הפרוזדור טהור וכשנמצא בפרוזדור איני יודע מאיזה מקום בא ואפ"ה אמרינן בספק זה ודאי טמא שודאי מן המקור בא שרוב הדמים באים משם ואע"פ שקרוב לבא מן העלייה דרך לול המפסיק בין הפרוזדור והעלייה שהיא על גביו ומדאמרינן שורפין ולא אמרינן תולין שמעינן דרובא הוי דאורייתא אע"ג דאיכא קרוב כנגדו:

דלתות מדינה וכו'. דהשתא ליכא אלא חד רוב דחנויות ולא רובא דטבחי ישראל דעלמא:

ותו גרסינן בגמ' [שם] איתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת כנגד עיר שרובה עובדי כוכבים אסורה ושמואל אמר אפילו כנגד עיר שרובה ישראל אסורה אימא מהאי דקירא אתאי וכ"ע אית להו דר' חנינא אלא בהא קא מיפלגי דרב סבר אם איתא דמדקירא אתאי עקולי ופשורי מטבעי ליה ושמואל סבר חריפתא דנהרא נקט ואתא. פירוש דקירא שם מקום שאין ישראל מצויים שם ושמעינן מהא דרב דכיון דרובא ישראל שריא:

עקולי. עקלקלות הנהר או פשורי הפשרת השלגים היורדים מן ההרים היו מעכבין אותה:

ותו גרסינן בגמ' [שם] ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדסא דערלה שריא רבינא משום דלמגנב מיניה ולאצנועי בגויה לא מצנעי והני מילי חמרא אבל ענבים מצנעי:

הנהו זיקי דחמרא דאשתכח בי קופאי ושרינהו רבא דרובא דשפוכאי ישראל נינהו והני מילי ברברבי אבל בזוטרי מעוברי דרכים נפול ואי איכא רברבי בהדייהו אימר באברוארי הוו מנחי:

פירוש שרייא רבינא. ולא חיישינן למימר דמפרדס דערלה הוא:

אבל ענבי מצנעי. פירש הרמב"ן ז"ל דאפילו לרבי חנינא דקי"ל כוותיה דאזלינן בתר רובא אפילו כי איכא קורבא דמוכח הכא אסרינן ענבים דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן בברייתא בספ"ק דקדושין [דף לח:] כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה בארץ אסור וטעמא דמילתא לפי שדרך הגננים למכור על פתח גנותיהן כדמוכח בסוף ב"ק וה"ל כמקומו ממש [וליכא מ"ד רובא עדיף]:

בי קופאי. שם מקום:

דרובא דשפוכאי ישראל נינהו. שהעובדי כוכבים עושין יינם במקום ההוא על ידי ישראל וישראל היו מעבירין חביותיהם ממקום למקום כדי שיקחו ישראל מהם הלכך ליכא למיחש לעוברי דרכים דלרובא עובדי כוכבים נמי ליכא למיחש כיון דרברבי נינהו:

באברוארי. להכריע המשא הניחום ושרינן כולהו דכיון דעוברי דרכים לא נשאו לעולם רברבי ושפוכאי נושאין לפעמים זוטרי רברבי יוכיחו על הזוטרי שהם מותרים אע"ג דלענין זוטרי לחודייהו איכא רובא לאיסור:

מתני' הא הלכתא למשיחא דמתני' בא"י מיירי ומשום נוי העיר כדאיתא בגמ' עד שיהא לה מקום פנוי בלא שום אילן:

ובחרוב ובשקמה שענפיהם מרובים צריך חמשים:

אבא שאול אומר אפילו בכל אילן שאינו עושה פירות צריך חמשים. מפני שגנאי הוא לעיר כיון שאינן מוציאין פירות: